גד הלפרין: מוקדש לאורחי החלל

כרטיס ביקור

גד הלפרין

47

בן זוג להילית דרור, אב לשתי בנות. חיים באושר ובעושר ולא חולקים משרד, למרות ששנינו מעצבים

דלי

בצלאל, מכון פרת´- ניו יורק

בלוז. אני צריך מוזיקה כדי ליצור ושומע בכל הזדמנות. אני חושב שלכל אדם יש ריתמוס פנימי והבלוז מתחבר אליי

ספורט. אני שוחה ורץ. יש משהו במים שנותן שקט אינדיבידואלי, מאפשר לחשוב ומחזיר אותי לפרופורציות של החיים. אני שוחה במלון דן כבר 8 שנים, וזה ממלא אותי באנרגיות אופטימיות.

המעצב גד הלפרין למד בבצלאל במסלול דו-חוגי: אדריכלות ועיצוב תעשייתי. "בשנה ג´ קיבלתי מלגה ללמוד במכון פרת´ בניו יורק, שם נחשפתי לתחום עיצוב הפנים, השכלה שאי אפשר היה לרכוש באותה העת בארץ", משתף הלפרין, "בפרת´ היתה מחלקה עם מורים שעסקו בפרקטיקה, וכך שונה נתיב ההתעניינות שלי לתכנון פנים המעטפת. כך

סטודיו גד

מתייחסים לזה- הנושא בו אנו מטפלים הוא החלל, והאובייקטים בתוכו הם שמגדירים אותו. אנחנו מתייחסים לריק באותה רמת החשיבות של המסה המקיפה אותו".

"כמו אות יפה"

הלפרין טוען שארכיטקטורה טובה היא זו שבנויה סביב מגרשים ומגדירה את החלל שבתוכם. "לדוגמא פאטיו, שהוא בעצם חלל הכלוא בתוך מבנה", מסביר הלפרין, "זהו שילוב בין המסה לריק. כשיש לך שולחן בתוך חדר ומקיף אותו מעבר עם כסאות, יצרת התערבות בתוך החדר שהגדירה את המסה במרכז ואת הטבעת ההיקפית שסביבו. אם לא תייחס חשיבות לטבעת, לא תבין מה עשית. כמו אות יפה, הכולאת את הלבן שבתוכה, ויש אותיות שעושות את זה יפה במיוחד.

אנו, עם ההתעסקות ה"תוך מעטפתית" שלנו, יוצרים קומפוזיציה שבין הריהוט, המסות, גופי התאורה והחלל המקיף אותם. זו הסתכלות שבעיניי מובילה לתוצאה יותר טובה ולהתמודדות נכונה עם חלל".

קסם בחלל

הלפרין הגיע ללימודי האדריכלות בבצלאל מיד לאחר שירותו הצבאי, בתום מלחמת לבנון; "בראיון הקבלה שאלו אותי אם אני לא רוצה להמשיך בהכשרה הגרפית מהתיכון. התשובה האינטואיטיבית שלי היתה שאני רוצה לעסוק בעשייה אמיתית של יצירת מוצר, ולא רק בשיווקו. יש משהו במעשה הגראפי, חוץ מזה שאתה מתמחה ועושה את מלאכתך בצורה מאוד ערכית ואולי אומנותית, שאתה עדיין חלק מהמנגנון השיווקי. זה אומר שאתה יכול למצוא את עצמך עוזר בשיווקו של מוצר שאתה לא מאמין בו, לדוגמא סיגריות. במעשה האדריכלי, או העיצובי, אתה מייצר את המוצר עצמו ומשכנע את הלקוח כי אתה מאמין בו. אני רציתי לבחור בצד הזה של היצירה".

לדברי הלפרין, יש בעשייה התלת ממדית מורכבות מרתקת; "לאורך כל הדרך אתה עוסק בסוג של קסם, של יש מאין, מסקיצה דו ממדית לחללים המכילים אנשים. זה גם סוג של יכולת, ההשפעה שלך על האדם שנכנס לתוך החללים שאתה מתכנן. זה משהו שמרתק אותי".

שינקין פינת ברודווי

הלפרין סיים את התואר בשנת 1986 ואת המשרד העצמאי פתח שנה לאחר מכן. "הפרקטיקה היחידה שהיתה לי בניו יורק, היתה בתחרות יחד עם האדריכל צבי אפרת והאדריכלית מאירה קובלסקי. היינו שותפים במשרד, בו הם המשיכו גם אחרי שאני חזרתי ארצה. עשינו כמה פרויקטים, אחד מהם היה גן משחקים על גג בפינת ברודווי ו-89, במרכז היהודי".

הלפרין מספר על תרחיש יוצא דופן עם חזרתו לארץ; "היו לקוחות שממש חיכו שאחזור - ´האוזן השלישית´ רצו שאתכנן את בית הקפה שלהם בשינקין, שהיה הפרויקט הראשון והוביל לעוד מספר פרויקטים בתחום הבילוי והפנאי, כמו מועדון זמן אמיתי, הפורום בב"ש. נכנסתי לתחום של תכנון מקומות בילוי, המשלב בתוכו הרבה מאוד הבנה בנושא ´יצירת חללים שאנשים רוצים לחזור אליהם´. החללים מייצרים אנרגיות שיוצרות דיאלוג בין אורחי החלל. כשאתה מצליח לייצר דיאלוג, אתה מצליח לגרום לאנשים לחזור לאותו מקום שוב, שזו בעצם כל המטרה של המעצב".

במסגרת עבודתו לאורך השנים חתום הלפרין על שורה של פרויקטים, כולל אולמות אירועים, מסעדות, מועדונים, כמו גם בתים פרטיים; "תכננו בתים פרטיים ללקוחות שאנו עובדים איתם. לא מצאנו אותם (את תכנון הבתים הפרטיים) תמיד מאתגרים, אלא אם נוצרה דינמיקה אישית בינינו לבין הלקוח. התחום המסחרי זה העיסוק שלנו. אנו מאוד אוהבים לעבוד בלחץ של זמן, זה חלק מהדלק שלנו והאהבה לחשיבה המסחרית".

תנו מקום להיסטוריה

מכל האפשרויות, בחר הלפרין להתמקד בעיצוב פנים; "אני קורא לעצמי מעצב, למרות שלמדתי גם אדריכלות ועשיתי תואר בעיצוב תעשייתי. במשרד אנחנו יוצרים את המבנה כשאנו מתבקשים - אני עובד בשיתוף פעולה עם האדריכלים במשרדנו, ונותן מהידע והניסיון שלי".

"הנטייה הראשונית שלי היא לצורת מחשבה תכנונית, המצדדת בתפיסה המודרניסטית. זה אומר ליצור מערך צורות וחללים, המביאים בחשבון את ההיסטוריה- אבל משכתבים אותה מחדש, בצירופים חדשים. יצירה כזו יותר מאתגרת ומרתקת מהמודרניזם, כי היא מתייחסת גם להיסטוריה.

לפי המתודיקה ה´בצלאלית´, שם למדתי, אם יש לך יכולות יצירתיות- אתה לא חייב לדעת את כל ההיסטוריה. אני דווקא חושב שונה ושמח שלמדתי בפרת´- שם חשבו במתודיקה אחרת, האומרת שלא תוכל ליצור מוצר תרבותי אם לא תכיר את הכל התרבות הסגנונית עד למאה הזו.

אני חושב שיש סיכוי יותר טוב ליצור דברים חדשים ובצורה תרבותית, אם למדת באופן אקדמאי, מסודר ומושכל את המקום שלך ברצף ההיסטורי".

"אני רואה את האדם כחלק מהטבע. אני כן רואה את ´מותר האדם´ כמובן, אבל בהחלט החיבור לטבע הוא משהו שעוזר לי להבין, גם אם אני יצור מאוד עירוני וכל סביבת העשייה שלי מאוד אורבנית. הטבע הוא חומר גלם שאני שואב ממנו את ההשראה וזה מתחיל מאופן ההארה של הטבע הטבעי, כמו איך נכנס אור טבעי למבנה. אני לומד מהצבע של האור הטבעי בבוקר, בצהריים ובערב, ועד לחומרים הטבעיים והערכיות שלהם לאדם".

"דברים לא מוסריים. לא אתכנן בית זונות, מסיבות מובנות שלא צריך לפרט, ולא אתכנן בית הימורים, כי אני חושב שזה גורם לשעבוד. הייתי שמח לתכנן בית כלא לדוגמא. זה נשמע לא סקסי אבל זה מאוד מרתק אותי ואני חושב שזו תהיה תרומה מאוד גדולה ל´אנושות´ אם אצליח לעשות את זה טוב יותר".

גאווה ותובנה כפולה

אחד הפרויקטים בהם הלפרין מתגאה במיוחד, הוא בית כנסת בתכנונו- "בעיקר מבחינה ערכית", הוא מסביר, וכמו כן במוזיאון לאומנות, שלימים הפך למלון מונטיפיורי. "יש פרויקטים שעשינו מהם מקום עלייה לרגל. הרבה אנשים חוזרים לשם כי נעים להם. מסעדת קיוטו, לדוגמא", מוסיף הלפרין.

"הייתי ממליץ ללמוד בשני מוסדות. לכל מוסד יש מתודיקה וככל שהוא יותר ותיק, כך היא יותר מגובשת ומובילה אותך לצורת מחשבה אחת.

גם אם המוסד שבו רוכשים את ההשכלה מאוד מוערך, עדיין יש לו מתודיקה מסוימת, וכשאתה לומד ומעשיר את עצמך במוסד נוסף, גם אם זה לתואר ראשון, אתה כמעט מכפיל את התובנות שלך. אני לא מאלה שממליצים להיות אוטודידקט, מאותה הסיבה.

מעצב פנים

צריך להכיר תרבות ומה שהוא מביא איתו מהבית, זה לא מספיק. ממליץ ללמוד, להכיר ולרכוש תרבות בצורה אקדמאית".