ורד בלטמן כהן: סיפור פשוט

כרטיס ביקור

ורד בלטמן כהן

48

נשואה + 3

שור

20 שנה

בצלאל

"גן השבילים המתפצלים" של חורחה לואיז בורחס

כל מוזיקה, אין משהו מיוחד

טיולים במדבר. המדבר תמיד מרגיע אותי, אם אני רוצה להיות במקום שקט, אני נוסעת למדבר.

המסלול שעשתה האדריכלית והמעצבת

ורד בלטמן כהן

הוא מסלול מעט יוצא דופן, אם קיים בכלל מסלול נורמלי להשוותו אליו. היא למדה בתיכון אורט טכניקום בגבעתיים במגמת אדריכלות ולאחר הצבא הוציאה תואר הנדסאים. משם המשיכה ללימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל, אותם סיימה בהצטיינות. "למדתי בבצלאל כי החלטתי ללמוד משהו שאין לי מושג בו", היא מספרת, "כשאתה בא מכיוון של הנדסה, יש לך יותר מדי ידע טכני בראש בשביל לחשוב באופן מופשט".

אדריכלית מלידה

לאחר סיום הלימודים עברה בלטמן כהן, תושבת רמת השרון במקור, לשכונת פלורנטין בתל-אביב. השנה היא 1990 ופלורנטין היא עדיין שכונה תעשייתית שמעטים גרים בה. בלטמן כהן לקחה חלק בהקמתו של המרכז לעיצוב ב´ויטל 12´ של דיוויד גרוסמן, ובמקביל פעלה רבות לשינוי השכונה; "היה לי סטודיו בפלורנטין ואחר כך קניתי מבנה תעשייה, אותו הפכתי ללופט. למעשה, הייתי מחלוצי המאבק להפיכת השכונה - משכונה תעשייתית לשכונת מגורים".

לאחר מספר שנים עזבה בלטמן כהן את בית הספר ופתחה משרד עצמאי. "במהות שלי אני אדריכלית, הראייה שלי היא כזו", היא אומרת, "אני חושבת שנולדתי עם זה. יש דברים שאתה יכול ללמוד ויש דברים שהם "גיפטד". בתור מרצה (בלטמן כהן לימדה 14 שנה קורס עיצוב במגמת האדריכלות בויצ"ו חיפה) עברו אצלי כל מיני סטודנטים ונוכחתי לדעת שיש דברים שאי אפשר ללמד, צריך שיהיה לך את זה".

המבוך

משרדה של בלטמן כהן יושב כיום במושב משמרת, כחלק מהבית בו היא גרה עם בעלה וילדיהם. המשרד מתמחה בבנייה פרטית איכותית, דירות יוקרה, משרדים ועיצוב פנים.

"אפשר להגדיר את הקו שלנו כעכשווי-קלאסי. התכנון מאוד מדויק, החשיבה נקייה, גם מבחינת החלל. אני מאמינה בפשטות; העיצוב צריך להיות פשוט, במובן הטוב של המילה. המושג ´פשוט´ יכול להיות נלוז בגלל השימוש שעושים בו ולא בגלל המהות שלו".

בצעירותה קראה את הספר של חורחה לואיז בורחס, ´גן השבילים המתפצלים´, שהשאיר עליה חותם; "יש שם את סיפור המבוך, המתאר שני מלכים. מלך אחד אומר לשני ´בניתי מבוך שאם תכנס אליו, לא תוכל לצאת ממנו´. המלך השני אכן נכנס, מצליח לצאת דרך הקירות ואז פונה למלך מולו ואומר ´עכשיו אני אקח אותך למבוך שלי, ונראה אם תצליח לצאת´. הוא לוקח אותו למדבר, ושם הוא מת. אני חושבת שאין יותר ארכיטקטורה מהסיפור הזה- זו פשטות ומחשבה נקייה. לפעמים תעשה פחות ותשיג יותר".

"כל דבר שאני חיה סביבו- הילדים שלי, אומנות, אופנה. כל דבר שהוא חוויה, שאני חווה אותו".

"סוג של הרמוניה"

כשבלטמן כהן נשאלת על פרויקט שהיא גאה בו במיוחד, היא מספרת על אחד האחרונים; "תכננתי בית במושב, למשפחה עם ילדים בוגרים. הבית בנוי על מגרש מאוד גדול, קומה אחת. הוא נבנה בצורה כזו שלכל אחד בבית יש את הסביבה הפרטית שלו ויחד עם זה קיים סוג של התכנסות. איכות הבית מתבטאת בעיקר באמצעות העמדתו על המגרש והאופן בו החצר משתלבת בתוך הבית. יש אלמנטים של מים, של צמחיה, והגבולות בין הפנים לחוץ מאוד מטושטשים. מן סוג של הרמוניה".

"משכבות אוכלוסייה שונות, ישנם לקוחות עשירים וישנם כאלו עם הכנסה ממוצעת. המאפיין שבאמת חשוב לנו הוא האפשרות לקיים איתם דיון; הלקוח מביא את עצמו ואתה בונה לו בית לחיות בו, בית שייצג אותו. הבית מתוכנן ונבנה מדברים שמאפיינים את הלקוח, לפעמים זה תחביב או סגנון חיים מסוים. למשל, אם יש ללקוח אוסף של 30 אלף דיסקים, צריך מקום לכולם- אז גובה הקיר נבנה בהתאם, או אם מגיע לקוח שאוהב לבשל ולארח- ברור לך איך המטבח צריך להראות. קיים ציר שסביבו נבנה כל הסיפור, ולכל בית יש סיפור".

"הם תמיד מפתיעים אותנו עם בקשות. הם תמיד רוצים יותר ממה שהמגרש מכיל, ממה שהתקציב מאפשר. ישנה תחושה שצריך לממש פנטזיות, ואת זה תמיד קשה לממש.

בכל פרויקט יש את שלב ההתפכחות. כשהתקציב גדול יחסית, זה קורה בשלב יותר מאוחר, בגמר, וכשהתקציב יותר נמוך - זה יכול לקרות כבר בהתחלה. הכסף תמיד קובע בסוף, אין מה לעשות".

אוטוריטה עם אמונה

בלטמן כהן חושבת שמעמד האדריכלים בארץ מאוד בעייתי; "הרבה לקוחות לא מתייחסים אליי כאוטוריטה כמו לעורכי דין, למשל. זו אחת הבעיות", היא טוענת.

"מי שנשאר באדריכלות, עושה זאת כי הוא לא יודע לעשות משהו אחר. כל מי שלמד איתי ומצא אופציה אחרת, פרש. אדריכלות היא דרך חיים, אז מי שכבר מחליט לעסוק במקצוע, צריך להיות נאמן לעצמו, בעל אורח רוח, להאמין ולדבוק במטרה".