לאורך ההיסטוריה של ירושלים עברה העיר ערב רב של שלטונות, החל מדוד המלך בתקופת בית ראשון, דרך הכיבוש הרומאי, המוסלמי והצלבני, וכלה בשליטיה האחרונים, הטורקים והבריטים, טרם הקמת המדינה. כל תקופה הטביעה בעיר את חותמה האדריכלי הייחודי, ואלו מקבלים את ביטוייהם בעיקר בתוככי העיר העתיקה. בין החומות, שנבנו על ידי השלטון הטורקי, מציגה העיר מבנים היסטוריים.
מחוץ לחומות העיר העתיקה נבנו השכונות החדשות של ירושלים. חרף גילה הרב של העיר, הבניה מחוץ לחומות החלה רק ב-1860, כאשר היהודים והערבים תושבי ירושלים החלו לבנות מחוץ לחומות ירושלים. ב-149 השנים שחלפו מאז, התפתחה ירושלים באופן ניכר ושיטוט ברחבי העיר מציג סגנונות בניה שונים.
באופן מפתיע מעט, עד תחילת שנות ה-80 לא היה תיעוד של סגנונות הבניה השונים המאפיינים את העיר, וההחלטות השונות שהתקבלו ביחס לבניה בעיר מאז הקמת המדינה, לא התבססו על היכרות מעמיקה עם האדריכלות בירושלים. מי ששינה את המצב ותרם תרומה מכרעת להבנתה של האדריכלות בירושלים הוא
האדריכל דוד קרויאנקר. "אני ירושלמי מלידה, נולדתי כמעט לפני 70 שנה בבית החולים שערי צדק. למדתי באנגליה אדריכלות ובתחילת שנות ה-70 עבדתי ביחידה לתכנון אורבני בראשות מירון בנבנישתי, שהיה בזמנו סגנו של ראש העיר לשעבר טדי קולק".
אופוריה תכנונית
"משנת 1967 ועד מלחמת יום כיפור היתה אופוריה בארץ, וזה השליך גם על התחום התכנוני. היתה תחושה שניתן לעשות הכל ובכל מחיר. זה התייחס במיוחד למרכז ירושלים, שהשוליים שלו נפגעו בתקופה החצויה שבין 1948 ל-1967, והיתה כמיהה לשינוי דרמטי במרכז העיר".
הכמיהה לשינוי מרכז העיר התחברה עם תפיסה אדריכלית שהיתה נפוצה בעולם באותה התקופה, לפיה מותר ורצוי להרוס אזורים קיימים לחלוטין ולבנות הכל מחדש. "במסגרת זו הוצע להרוס את אזור ממילא, מגרש הרוסים, שכונת נחלת שבעה ועוד כמה מתחמים מאוד בולטים לאורך רחוב יפו והמשולש, ולבנות אותם מחדש, אך בפועל זה לא קרה".
הסיבה לכך שתוכניות אלו לא יצאו אל הפועל, טמונה בכך שבאותה התקופה החלה להתרחב המודעות לחשיבות שבשימור בניינים ישנים בעלי ערך היסטורי. הפער בין שתי התפיסות הוביל למאבקים ציבוריים נוקבים שהתרחבו בירושלים, ופקחו את עיניו של קרויאנקר. "היתה אצלי הרגשה שאין שום מידע לגבי הערך הארכיטקטוני וההיסטורי של השכונות והבניינים בהם מדובר. מי שקיבל את ההחלטה לא ידע על מה הוא מדבר".
בעקבות המאבקים הכינה היחידה בה עבד קרויאנקר, חלופות המתבססות על שימור מבנים קיימים, שיצאו בחוברות מסודרות שעוררו לדבריו עניין רב. לאחר שנוסד בתחילת שנות ה-80 מכון ירושלים לחקר ישראל, פנה קרויאנקר למנהליו והציע להם להוציא סדרה בת שישה כרכים על אדריכלות בירושלים.
ההצעה התקבלה, ובמשך 12 שנים משנת 1983 ועד 1995 הוציא קרויאנקר בקפדנות 6 כרכים בהוצאת "כתר", כרך כל שנתיים. הסדרה זכתה להצלחה עולמית, והיא חלק מרכזי בפועלו של קרויאנקר לתיעוד ההיסטוריה האדריכלית של העיר, פעילות שקיבלה ביטוי עד היום בלא פחות מ-30 (!) ספרים, כולם עוסקים באדריכלות ירושלמית. "הספרים האלה הם לא ספרי ארכיטקטורה", הוא מבהיר. "הם עוסקים לא רק בתוכניות, שכונות, בניינים, חזיתות ופרטים ארכיטקטוניים, אלא גם בהיסטוריה של המבנים, המשפחות שהתגוררו בהם והסיפורים האנושיים שמסתתרים מאחוריהם. זהו פסיפס של דברים שקובע את דמותה של העיר. לא רק את חזותה אלא גם את ערכיה הפנימיים". הספר הבא שלו יוצא לקראת ראש השנה והוא יעסוק במתחם ממילא.
"הדבר שהכי אופייני לעיר הוא שהעיר בנויה מאבן, וזה בהתאם להנחייתו של המושל הצבאי הראשון של ירושלים מטעם הבריטים, רונלד סטורס, משנת 1918. בשנים האחרונות הפרה הקדושה הזו קצת נשחטה ויש הרבה בניינים עם משטחי זכוכית וגגות מתכת, אבל בסופו של דבר המרכיב הדומיננטי בחזות העיר הוא האבן.
"לאבן יש חשיבות רבה מאוד, וזה דבר שחשוב להקפיד עליו. האבן היא חומר מגביל. כלומר, קשה ליצור ממנה דיסנילנד ארכיטקטוני, מה שניתן לעשות בחומרי בניין אחרים. האדריכלות בעיר היא מאוד בינונית בסך הכל, אז כדאי שההגבלה הזו תישמר.
בנוסף, אדריכלות ירושלמית, טובה או פחות גרועה, מנסה להתאים את עצמה לטופוגרפיה. ירושלים מאוד ההררית, ולכן חשוב ולהשתלב בנוף ההררי ולא לבלוט ממנו על ידי בנייה מדורגת כזו או אחרת שתואמת את המדרונות".
"האדריכלות בסך הכל מאז הקמת המדינה היא יחסית בינונית. זה לא אומר שאין בניינים טובים, אבל היא די בינונית, וזה בכל הארץ, זה לא תקף רק לגבי ירושלים".
אדריכלות אתנית
אחד הדברים המעניינים באדריכלות הירושלמית, אומר קרויאנקר, הוא ההיבט האתני. "היום זה לא כל כך בולט, אבל עד 1948 המרכיב הכי מעניין היה העובדה שזו אדריכלות אתנית. אתה יכול להבחין די בבירור בין בית יהודי לבין בית ערבי, למשל. קח את שכונת רחביה, שהתפתחה מאז שנות ה-20 ואת טלביה שלידה במרחק של 100 מטר - שגם היא נבנתה באותו זמן. קח בית של ערבי אמיד מטלביה ותשווה אותו עם בית של יהודי בעל אמצעים מרחביה. ברחביה הבית בנוי בסגנון בי"ל, צנוע יחסית, עם קוים ישרים. בטלביה יש יותר פאר, החצנה סגנונית של אלמנטים עיטוריים. זה חלק מתרבות. אצל הערבים לבית היתה חשיבות מאוד גדולה בתדמית של הבונה. הוא היה צריך לשקף את עושרו ומעמדו החברתי, ואצל היהודים זה הרבה פחות. מרבית היהודים שבנו ברחביה היו יוצאי מרכז אירופה, הרבה ייקים, והתרבות שלהם לא היתה תרבות מוחצנת, גם כאשר היו בעלי אמצעים. אצל הערבים זה בא לידי ביטוי בצורה אחרת.
בעיר הזו אין הרבה ציוני דרך באדריכלות העולמית. נכון, יש את כיפת הסלע, רחבת הר הבית שהיא אחד החללים היפים בעולם, כנסיית הקבר, בית המשפט העליון, המרכז המורמוני על הר הצופים; אבל העניין בירושלים הוא בראש ובראשונה במרקמים הייחודיים שיש בה. המושבה הגרמנית, שכונת טלביה או שכונת מאה שערים, מבחינה ארכיטקטונית דומות לגטאות מזרח אירופה".
עיר מתפתחת
התפתחותה של ירושלים המודרנית מתחלקת לכמה תקופות עיקריות. הראשונה החלה כאמור בשנת 1860, עם היציאה מהחומות. "התנאים ברובע היהודי והמוסלמי היו מאוד קשים ואנשים רצו לפרוץ החוצה כדי לגור בתנאי רווחה יחסית. היהודים בנו את מאה שערים, נחלת שבעה, אבן ישראל והרבה שכונות אחרות. במקביל לכך, יצאו גם הערבים שבנו בעיקר מצפון לדרך שכם. הם בנו מקבצים חמולתיים של משפחות ערביות. בסופו של דבר זה הפך אזור של האמריקן קולוני ואזור שער שכם".
לקראת סוף המאה ה-19 הגיעו הנוצרים מאירופה שבנו בירושלים בתי חולים, בתי יתומים, את מגרש הרוסים והמושבה הגרמנית. בתקופת המנדט, ובעיקר בשנות ה-20 וה-30, עבר על ירושלים גל פיתוח גדול. זה כלל בניה של שכונות דוגמת רחביה, בית הכרם, בית וגן, תלפיות וכן פיתוח מרכז העיר.
לאחר הקמת המדינה ועד 1967 נבנו בירושלים שכונות השיכונים כמו קרית יובל, חלקים מתלפיות, וגם המבנים הממלכתיים שלאחר הקמת המדינה, כמו קריית הממשלה, מוזיאון ישראל והר הרצל. לאחר איחוד העיר המשיכה הבניה בעיקר באזורים שמעבר לקו הירוק, כדוגמת שכונת רמות, גילה והגבעה הצרפתית.
האיחוד הביא לשינוי
לכל תקופה יש כאמור את הסגנון שלה, אך איחוד העיר הביא לשינוי משמעותי בעיר. "משרד השיכון חטף על הראש באותה תקופה בכל רחבי הארץ על כך שהוא בונה מבני רכבות מונוטוניים של קופסאות בטון. לכן, הוחלט בשנות ה-70 לתת למיטב אדריכלי ישראל יד חופשית, לנסות ולתכנן משהו אחר. מה שקרה, מרבית האדריכלים נדלקו על עולם הצורות המזרחי של העיר העתיקה. הם הרי לא היו בה מעולם ופתאום אחרי 1967 הם ביקרו בה וראו את הקשתות, הקימורים, הבליטות והנסיגות.
הם אימצו את עולם הצורות הזה ונתנו לכך ביטוי מודרני בשיכונים; בגילה לדוגמא, יש בתים עם שערים שנראים כמו שערים ממבצר ימי הביניים וחצרות פנימיים. הסגנון הזה, שקראתי לו ה"ניאו מזרחי", היה שליט אמצע שנות ה-80".
עם השנים עייפו מהגודש הזה של צורות מזרחיות והאדריכלות התמתנה לקווים יותר ישרים, חלונות מרובעים ומלבניים והתייחסות פחות דרמטית.
"בעשור האחרון האדריכלות בירושלים הפכו לגלובאלית. היא לא מאופיינת על ידי המקום, אלא על ידי אלמנטים שרואים בהרבה מקומות בעולם, כמו מגדלי הזכוכית. האדריכלות הירושלמית כיום היא הרבה יותר קוסמופוליטית ומקומית, פחות מזרחית".
מאבקים בעיר הקודש
בהתפתחותה של העיר התחוללו לא מעט מאבקים, והעיקריים שבהם התרחשו בשנות ה-70. "היו שני מאבקים ציבוריים בתחילת שנות ה-70, והם יותר גדולים וטעונים מאלו שמתרחשים היום. האחד הוא נגד התוכנית של משה ספדי להריסת מתחם ממילא, והשני נגד התוכנית במתחם עומרי, שעליו נבנו גן הפעמון וגן בלומפילד. אמורים היו לקום שם 10 מגדלי מגורים ו-2 מגדלי בתי מלון. בסוף קמו מגדל אחד למגורים ומלון ענבל, שהוא נמוך יותר ממה שהיה צריך להיות במקור".
באופן כללי, הנושאים העיקריים בגינם התרחשו המאבקים היו שימור מול פיתוח מחדש, מאבק נגד הבניה לגובה, מאבק נגד בניה בעמקים, ומאבק על בלעדיות הבניה באבן.
"ההולילנד, וזה כמעט קונצנזוס אמיתי. אלו מגדלים ענקיים על הרכס שנראים כאילו שיגלשו עוד רגע לצומת המרומזרת למטה.
בנוסף, קרית וולפסון שליד הכנסת והמגדל של בנק הפועלים בכיכר ציון. מרבית המגדלים שנבנו בעיר הם ברמה נהיה נימוסיים ונאמר, מספיק בקושי. 6. מאוד מגושמים. יש למשל את המרכז של "כלל" ברחוב יפו. בניין מזעזע לדעתי, אחד הגרועים. לא רק הצד הצורני שלו אלא כל התכנון שלו. הוא היה בין הגורמים לכשלון המסחרי של הרחוב".
האדריכלים שתכננו את ירושלים
בין האדריכלים הבולטים שהשפיעו על התפתחות העיר מציין קרויאנקר את האדריכל הגרמני קונרד שיק שפעל בעיר בשלהי המאה ה-19; את האדריכל ריכרד קאופמן, שחתום על שכונות הגנים, דוגמת רחביה ותלפיות; וכן את האדריכל משה ספדי שתכנן בירושלים את בית שמואל, יד ושם, ממילא ועוד. "בתקופה האחרונה אין מישהו דומיננטי. העוגה מתחלקת בין די הרבה
".
בהתייחסו לכוונות להרחיב את ירושלים אומר קרויאנקר כי "כל עיר מתרחבת, אין עיר שנשארת סטטית, השאלה היא באיזה טווח של זמן. אני חושב שנכון לצופף חלקים מהעיר הקיימת, אבל אין לי ספק שתוך 10-20 שנה העיר תצטרך להתרחב ולגדול.
אם רוצים הסדר עם הפלסטינאים אי אפשר להרחיב מזרחה. גם דרומה לא, זה לכיוון בית לחם. בצפון זה הררי ולכן העיקר הוא במערב. בסופו של דבר, יחזרו לתוכנית ספדי למערב העיר, ולא משנה איך יקראו לה. אולי בעוד 100 שנה ירושלים תגיע לתל אביב, או שהן ייפגשו באמצע, במודיעין".