בתערוכה "אמנות בבית, הבית כאמנות" המוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב, נחשפים פרטי ריהוט, חפצים שימושיים ואלמנטים דקורטיביים, שתוכננו ועוצבו על ידי מיטב האמנים המודרניים. התערוכה הינה מחווה לאפרים אילין, אספן, יזם ואיש עסקים, המבוססת על אוספיו הפרטיים, פרי יוזמתו ודמיונו. אילין נחשב לתעשיין רב פעלים בשנות ה- 40, שלקח חלק נכבד בתעשיית הרכב, הביטחון, הכלכלה והתרבות בארץ, וכחלק מתחביביו היה אספן אמנות גדול.
אילין תר אחר שילוב בין אמנות לעיצוב, וכפועל יוצא מכך פנה לאמנים מן השורה הראשונה בתחום, כדי ליצור עבורו יצירות אמנות שימושיות, ואלו נעתרו לבקשתו.
מקס ארנסט, האחים אלברטו ודייגו ג´קומטי, מנשה קדישמן, אנדרה מסון, ארמאן, יעקב אגם, קרל אפל, מרדכי ארדון והנס הרטונג, יצרו עבור אילין פריטים יומיומיים ושטיחי קיר דקורטיביים, הנכנסים לקטגוריה של אמנות שימושית. האמנים, שמנוסים ביצירת פיסול תלת ממדית, נאלצו להתאים את החפצים לצרכים אנושיים ונוחים.
"מיטת כלוב" שעיצב מקס ארנסט בשנת 1974, בעלת נוכחות מרשימה, ובה שילוב של איקונוגראפיות סוריאליסטיות. המיטה עשויה אגוז אפריקאי, שתי מראות עגולות מעוטרות בהדפסים, ממוקמות לראשי המיטה ולרגליה, ומשני צידיה מגירות שנועדו לנוחות מקסימאלית, המשמשות להנחת טלפון ומנורת לילה. כיסוי המיטה עשוי פרוות חורפן ועליו ציור מקורי של מקס ארנסט. המיטה כשמה, מעוצבת ככלוב גדול ופתוח, בעלת הדרת כבוד בצבעים חזקים וצורות מרתקות. לצידה פרגוד המעוצב באותו קו צבעוני, צורני וערכי, המאפיינים את התנועה הסוריאליסטית אליה השתייך ארנסט.
בתערוכה מוצגים מנורת רצפה משנת 1935 ושולחן עריסה משנת 1970. המנורה עשויה ברונזה במבנה צר ומאורך, בחלקו העליון ראש אישה ומעליו אהיל המנורה. שולחן העריסה עשוי משטח זכוכית ובסיס ברונזה, בארבע פינותיו ראשי כלבים וארבע רגלי כלבים ברגליו. האחים ג´קומטי לא חרגו מהצורה האמנותית האופיינית להם, קווים מאורכים הנמתחים מעלה באלגנטיות צרה ודקיקה.
האמן ארמאן, נחשב לבעל כושר המצאה מפליא והשתמש בפסולת, גרוטאות ובחלקי חפצים מפורקים, ליצירת אמנות חדשה ומפתיעה. בתערוכה מוצגת מערכת סכו"ם בעיצובו של ארמאן, עשויה כסף מוזהב, וצורותיו בהשראת חלקיו השונים של הכינור. האכילה בהן הופכת לסוג של חגיגה המשלבת ממשי ופיוטי.
על הקירות, מוצגים שטיחי קיר צבעוניים ועוצמתיים, שנארגו במפעל לאריגת שטיחים אמנותיים, שהקים אילין, הנקרא "שטיחי נצרת בע"מ". השטיחים מהווים עיטור אידיאלי, כתחליף לציורי הקיר שרווחו בעולם האמנות עוד משחר ההיסטוריה. לה קורביזייה כינה את שטיחי הקיר "פרסקאות ניידים", כאשר המילה "פרסקו" מציינת טכניקה של ציורי קיר.
הצגתם של חפצים אלה במוזיאון, הופכת אותם לסוג של אובייקטים "מקודשים", מופקעים מהקשרם היום יומי, מצב שיוצר מתח בלתי נמנע, שכן השימוש היחיד בהם נעשה באמצעות העין.
