"בת 50. הייתי אמנית, למדתי אומנות פלסטית והתעסקתי בכל מיני חומרים בפיסול ואז במקרה הגעתי לעיצוב. היה לי מאוד כיף וככה נשארתי שם 20 שנה. ברובד היותר עמוק, בעיצוב השימוש בעבודות הוא יותר מוסכם. תמיד התייחסתי לפריטים שעיצבתי כאמנות, אבל עכשיו הייתה להם גם פונקציה שמקובלת יותר על הכלל. בחיפוש שלי אחר התשובה לשאלה: לשם מה נעשה הדבר, איזה חלק של התרבות משמשת העשייה שלי? זה היה לי נכון.
זה פתח אותי להמון דברים שהם קשורים באופן מובהק יותר לאור, לצבע לסביבה ולעיצוב פנים. זה הדבר הכי הגיוני שעשיתי והיה בזה שחרור מאוד גדול. המשמעות כבר הייתה ואפשר היה לעשות המון דברים שמתוך העיצוב מקבלים פרשנות אחרת".
"לפני 20 שנה, עיצוב הפנים היה מנוכר ומינימליסטי, עיצוב של ריבועים לבנים, מאוד נקי. העבודה שלי נולדה כתגובה לזה. העבודות שלי מאוד אורגניות, חושניות ואנושיות. הפריטים הם לא מושלמים. יש להם תוחלת חיים והם מתים בסוף. בדים הם דבר שמתכלה, בעוד שפלסטיקים לא מתכלים אף פעם. היום, לעומת זאת, יש יותר עיצוב אורגני מסביב".
"מסעדה באילת שמוקמה מתחת למים. הכל התחיל כשבעלי שמע ברדיו שבונים טנק ברזל ענקי בגליל וסוגרים כבישים כדי להעביר אתו לאילת. הוא חשב שאנחנו צריכים לעשות את זה כי כל השפה העיצובית שלי הייתה מושפעת מהעולם התת הימי. היינו צעירים ונועזים, באנו לאדריכל, הראנו לו את העבודות שלנו, שכנענו אותו לקחת אותנו ואכן עשינו את כל מה שיש שם: חלונות, רצפות, תאורה - הכל חוץ מהכיסאות. בהתחלה ההרגשה במקום הייתה כמו בתוך שריונית מברזל בתוך המים. הייתי צריכה להבין איך לאזן את האור הכחול שבא מבחוץ וגורם לזה שיושב מולך להראות כמו מת, איך נותנים לאנשים תחושה של פנטזיה, תוך עמידה במגבלות של תקציב ותקנים. זה פרויקט שהכיל את כל הגוונים והוא התפרסם בהמון מגזינים מעוצבים ברחבי העולם".
"העבודה שאני הכי אהבתי זו עבודה שעשיתי לפני עשר שנים בולנסיה שבספרד. הבריף חייב לתלות משהו ענק בקוטר של 15 מטר - שתי קומות בסך הכל, ולעגן אותו אך ורק לרצפה. רצינו לעשות הפרדה בין הקומות, אבל שהעבודה עדיין תרחף ולא תהיה סגירה מוחלטת. הרבה פעמים יש לך רעיון טוב והכל מתקווצ´ץ בתחזוקה אחר כך, אבל פה הצלחנו לייצר משהו שאהוב עלי ומתלבש טוב. הארכיטקט, פליקס קנדלה, נתן לנו יד חופשית עם העיצוב, הרעיון היה מעולה וזה יצא מדהים.
הדבר השני הוא פסל מלבד, שמוצג במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, בתערוכה שנקראת ´חדרי פלאות´. זה פסל באורך של יותר מעשרה מטרים, קוראים לו ביצות. בעבר עיצבתי כיסא מלבד, אבל זה ממש פסל, למרות זאת רוב האנשים עדיין רוצים לשבת בפנים.
הפרויקט האחרון שלי זה עבודה מוזמנת לאוסף הקבוע של מוזיאוןMint שבצפון קרוליינה. זו עבודה שעשויה מפולימר, זכוכית ואור. הפסל לא מנסה להתחפש למנורה, אלא מנסה להשתמש באור כחלק מהחומרים בעבודה".
הבית שלי"אנחנו חיים בבניין לשימור משנות ה-30. הוא אמנם לשימור אבל הוא לא באוהאוס, אלא מאוד מנוכר. הוא היה בנין תעשייתי, ולכן הוא נקי עד כיעור. הכל שם ישר וחסר כל דקורציה. אנחנו נמצאים שם 24 שנים, אז בהתחלה הוא היה הסטודיו שלנו, מין לופט שעובדים בו. גרנו עם הסטודיו והעברנו אותו רק לפני עשר שנים. לקחנו מקום הרוס ובמשך השנים השקענו בו קצת עד שאמרנו שאנחנו עושים שיפוץ מאסיבי. וזו בעצם הייתה הפעם הראשונה שיכלתי לעצב אותו.
בחרתי ללכת עם תמר קרנר, שהיא אדריכלית מאוד מינימליסטית. קרנר נשארה עם האופי של הבית, מאוד ניקתה אותו והביאה אדריכלות מינימליסטית נכונה ונעלמת שכזו. לתוך זה הכנסנו את העבודות שלנו, אבל לא הכל. יכולנו להכניס לכל חדר בדיוק את מה שהתאים לו.
העבודות שלי הן גבוליות, מאוד תיאטרליות ואפילו גובלות בקיטש, ולכן אני חושבת שהכי טוב זה לשלב אותן עם מינימליזם. יש מעט עבודות ויש הרבה שקט ביניהן, לדוגמא: יש חלונות גדולים ואז יש עבודה שהיא כולה פרטים. הבית מעוצב להחריד ויחד עם זה משפחתי. חשבתי שם על כל פרט שנים. אבל לא רציתי שזה יהיה בית שאי אפשר להשתמש בו מרוב שהוא פלצני. אני מאוהבת בבית שלי ברמות על".
"יש שטיח עם שלוש כורסאות וספה שאמור להישאר נקי, אבל דווקא שם הילדים אוהבים לעשות שיעורי בית. אני מעדיפה יותר מסודר. בנינו ארון במיוחד בשביל שהנעליים של הילדים לא יהיו על הספה, אבל אני לא מתעקשת. מקסימום, אם באים אורחים, אני עושה סיבוב ומנקה קצת".
הבקשה הכי מוזרה שקיבלתי מלקוח"אני פחות עבדתי מול חברות. רוב הדברים היו רעיונות שלי, כך שאין לי בריף. אם בא לי בבוקר לעשות מנורה, אני עושה אותה ואז או שהיא נמכרת או שלא".
הטיפ שלי למשפץ המתחיל"הטיפ הכי בנאלי, אם אתם חושבים שזה יעלה לכם 30 שקלים, זה יעלה לכם לפחות 130 - זה תמיד עולה יותר. בדרך כלל זה מכניס אנשים לדיכאון, אבל אם אפשר להגיע מראש להבנה שזה יקרה, אז יש פחות כאב לב. עדיף גם שלא להשאיר דברים פתוחים לפעם הבאה, אבל זה תלוי מאוד בתקציב. אנחנו, למשל, שיפצנו בסוף הרבה מעבר למה שחשבנו שיעלה, אבל זה נתן תוצאה עמידה לאורך זמן".
"הכל צריך לעבוד באופן הרמוני ולא הכל שופוני. יש דברים שעשיתי אותם בשביל הבית שלי, לדוגמא, אבל עשיתי אותם שקטים יחסית למה שיכלתי לעצב אותם. התאמתי את זה למדד האישי שלי ויכול להיות שמישהו יכנס ויחשוב שהבית הוא ריק או עמוס.
כשקונים יצירת אמנות לבית, הכי חשובה האינטראקציה האמוציונאלית - לא לחשוב יותר מדי. אם אתה יכול לשלם על מה שאתה רוצה, אז כדאי לך לבחור בצורה רגשית. כמו בני זוג, גם היא יכולה להימאס, אבל זה כבר קשור לאופי של הבן אדם, או שהוא מחליף את טעמו כל שנה או שטעמו לא משתנה. יש אנשים שנוהים אחרי טרנדים ויש אנשים שיש להם טעם מאוד ספציפי. הטעם עונה על צורך אמוציונאלי מסוים".
