פוריות הקרקע - מוקד הגן
מהי פוריות קרקע על פי השיטה האורגנית, תפקידם של המיקרואורגניזמים, של המינרלים, של המים, של האוויר, של ההומוס ושל ערימת קומפוסט ביצירת הפוריות.
השיטה המקובלת רואה בקרקע מצע ובית גידול, וקיימות אפילו שיטות גידול שהשתחררו מן הקרקע כמצע (הידרופוניקה וגידול באוויר לח, כשהשורשים מקבלים את ההזנה בעזרת טיפות המכילות את חומרי המזון).
לעומת זאת בחקלאות האורגנית נחשבת הקרקע כעין אורגניזם חי, המורכב ממספר אינסופי של
אורגניזמים, הפועלים בינם לבין עצמם ומשפיעים על סביבתם המינרלית ובמישרין - על הצמחים
הזקוקים למינרלים אלה לבניית גופם. בעקיפין, מושפעים גם אנו, בני האדם, המגדלים את הצמחים לצורכי הקיום וההנאה (מבלי להתעמק "בשרשרת המזון" ההיררכית בעולם החי).
הבדל גדול קיים בין השיטה האורגנית לשיטה המקובלת בגישתן לפוריות הקרקע. השיטה האורגנית רואה בהעלאת פוריות הקרקע ובשמירתה ערך עליון ותנאי קיומי, בו בזמן שהתורה הכימית שמה את הדגש על הזנת הצמח בעזרת מלחים, המכילים את אבות המזון.
מפאת חשיבות הנושא, ננסה להרחיב ולהסביר מה החשיבות בטיפוח הקרקע והעלאת פוריותה, מבלי להעמיק ביסודות תורת הקרקע.
התפרקות החומר האורגני היא מעין תהליך של עיכול, ההופך חומרים אורגניים מורכבים לתרכובות אנאורגניות פשוטות. הצמחים ובעלי החיים המתים נרקבים, והריקבון הוא למעשה תהליך של התפרקות, שניתן להבינו כתהליך דינמי, המורכב משלבים שונים. למען האמת, לפנינו שני תהליכים: קודם פירוק החומר האורגני, כלומר פירוק שאריות צמחים ובעלי חיים ליסודותיהם הכימיים, כגון פחמן, חנקן, חמצן, חומצות זרחניות, אשלגן, מגנזיום וכד'; והתהליך השני - סינתיזה ויצירת הומוס, שהוא תשלובת של תרכובות אורגניות חדשות. יצירת ההומוס היא תהליך ביולוגי, בו ממלאים תפקיד מכריע המיקרואורגניזמים (חיידקים, פטריות, פטריות קרנה - אקטינומיצטים) ובעלי חיים רבים המצויים בקרקע.
שלשולים, עובדי אדמה חרוצים | העיכול הראשוני נעשה במצב לח בעזרת חיידקים ופטריות. בעלי חיים שונים מפוררים את החומר לחלקים קטנים, הנאכלים על-ידי תולעים, המערבבות אותם עם הקרקע ומפרישות אותם שוב. אחר-כך באים מיקרואורגניזמים אחרים, המפרקים אותם פירוק נוסף, עד שהחומר מתפרק ליסודותיו. באזורי אקלים לח מצאו שכ-5% מהחומר האורגאני בקרקע מהווים יצורים חיים שונים, כגון: יונקים: חולד, נברנים זוחלים: נחשים, לטאות, חומטים |
פרוקי-רגליים: סרטנים ירודים, עכבישים, מרבי רגליים, חרקים
וזחליהם כגון נמלים, זבליות ועוד .
חלזונות: מינים שונים בגדלים שונים
תולעים: נמטודות, גלגליות, שלשולים
חד-תאיים: אמבות, שוטניות, ריסניות
חיידקים: (בסדר גודל של כ-0.001 מ"מ)
אקטינומיצטים: חיידקים דמויי-פטריות (בסדר גודל של ב-0.001 מ"מ)
פטריות על תפטיריהן
אצות - רבגוניות זו ממש מסחררת. ניתן לראות בכל מין מומחה לתפקיד מסוים, הפועל בתנאיי סביבה ספציפיים (לחות, חום, אוויר וכו'). במידה שתנאים אלה משתנים, האורגניזם מת, מתפרק ומפנה את מקומו למין אחר. כך ניתן לתפוס את הדינמיקה של פירוק והרכבה, המעגל המתמיד של יצירת חיים הלובשים צורות שונות. מתוך הצבא הענק של יצורים המשתתפים בתהליכים אלה, ידועים בציבור הרחב בעיקר השלשולים, כיוון שניתן לראות אותם ואת פעילותם. ואולם הכמות הכוללת של יצורים חיים בתוך הקרקע יכולה להשתוות ואפילו לעלות על זו המצויה על פני הקרקע. כך, למשל, מצאו בגרמניה, שעל כל מ"ר של שטח קרקע, עד עומק 20 ס"מ, קיימים 650 גרם אורגניזמים חיים, כלומר 650 ק"ג על כל דונם!
המינרלים בקרקע מקורם בהתרוככות סלע האם, המתפרק לחלקיקים בגדלים שונים, שהזעירים ביותר שבהם, אלו חלקיקי חרסית. על-ידי התפרקות החומר האורגני נוצרות חומצות אורגניות שונות, הנספחות אל חלקיקי החרסית, והם יוצרים יחד תצמידים של חרסית-הומוס. תצמידים אלה יוצרים קרקע בעלת מבנה פתיתי. על-ידי פעולת האורגניזמים בקרקע ועל-ידי התרכובות הכימיות נבנים פתיתים, המורכבים בעיקר מחלקיקי חרסית והומוס במצב קולואידי. שטח הפנים של כל חלקיק מכוסה במעטפת דקה של מים, בה מצויות מושבות של חיידקים, המפרישים ריר המדביק וקושר את החלקיקים ביניהם.
תפטירי הפטריות ויונקות של שורשי הצמחים מחזיקים את כל המבנה הזה ביחד.
מבנה קרקע פתיתי מעיד על מצב אופטימלי של פעילות מיקרואורגניזמים ועל שיווי-משקל בין אוויר למים בקרקע. הוא גם סימן לפוריות הקרקע.
קשה מאוד להגדיר את המושג פוריות הקרקע, ועוד יותר קשה למצוא נורמות מדויקות לקביעת מצב הפוריות. בדרך-כלל מודדים את היבול החקלאי על-ידי משקל היבול והמראה החיצוני של הפרי או הירק.
לפי הבנתנו, פוריות הקרקע צריכה לכלול מחוץ לערכים הכמותיים, שהם קלים למדידה, גם ערכים
איכותיים, שקשה מאוד למדוד, כמו חוסנם של צמחים, טעם, ריח ועוד. גידול הצמח, מצב בריאותו
וצורת צמיחתו יכולים להיות האינדיקטורים הטובים ביותר למצב הפוריות של הקרקע.
עומק, מים ואוויר
שורשי הצמח דורשים מרחב מחייה להתפשטות לעומק ולחדירה בין חלקיקי הקרקע. שכבות של סלע קשה, ניקוז לקוי, חוסר אוורור, קרקע מהודקת (למשל על-ידי סוליית חריש), מפריעים להתפשטות השורשים ולחדירתם לעומק ומהווים סיבה לחוסר פעילותם של המיקרואורגניזמים. בהגדרה עממית מדברים אז על "קרקע מתה".
מים - מים דרושים לא רק לצמח, אלא גם לפעילות של המיקרואורגניזמים בקרקע. בקרקע פורייה המים חודרים, מתאחסנים בצורה אופטימלית, והעודף מתנקז למי תהום. החומר האורגני בקרקע פועל כעין ספוג, הסופג את המים ומשחרר את העודף. הוא יכול להוות כעין וסת - באדמות הקלות הוא מגביר את יכולת אחסון המים בקרקע, ובאדמות הכבדות הוא מסייע לניקוז, ועל-ידי כך נשמר שיווי-המשקל בין מים ואוויר בקרקע.
אוויר - שורשי הצמח וכן המיקרואורגניזמים נושמים בתוך הקרקע. הנקבוביות הגדולות מלאות
באוויר. אם הניקוז לקוי, הן מתמלאות מים ושורשי הצמח אינם מסוגלים לנשום. התוצאה - ריקבון
שורשים, שיכול להמית את הצמח כולו.
הצמח חייב למצוא בקרקע את כל חומרי המזון היסודיים: חנקן, זרחן ואשלגן, ואת חומרי הקורט, כמו סידן, מגנזיון, גופרית, נחושת, אבץ, ברזל, מנגן, מוליבדן ואחרים. רוב החומרים נמצאים
בקרקעות, ואם הם חסרים בכמויות זעירות, ניתן להוסיף אותם גם ע"י תוספת אבקות מסלע.
צמח קושר חנקן | החנקן מהווה 78% מהאוויר. הצמח אינו מסוגל לקלוט אותו בצורה ישירה, אלא בעזרת מיקרואורגניזמים שונים, הקושרים את החנקן לתרכובות שונות הזמינות לצמחים. כידוע, קיימת סימביוזה של חיידקים קושרי חנקן עם קטניות וצמחים אחרים. כמויות מסוימות של חנקן חודרות לקרקע גם על-ידי משקעים. לגנן ולחקלאי חשוב מאוד להבחין בהבדל היסודי שבין שני תהליכי ריקבון המתרחשים בטבע: האחד מתרחש בתנאים של אוורור מתמיד (תהליך אווירני-אירובי), תהליך שבסופו נוצר הומוס המזין את הצמחים: החומרים המרכיבים אותו מתפרקים בקלות ונכנסים למחזור החומרים של הצמח. |
השני מתרחש בתנאים של מחסור בחמצן (תהליך אי-אווירני-אנאירובי) ותוצאתו - הומוס יציב, כדוגמת הכבול שנוצר אף הוא בתהליכים אנאירוביים (אי-אווירניים) בביצות. החומרים בו יציבים ואינם עומדים לרשות הצמח באופן ישיר.
בערימת הקומפוסט אנו מעוניינים בתהליך הראשון, בו מתקיימת פעולת שרשרת ביולוגית של פירוק והרכבה: פטריות עובש שונות מפרקות את החומר האורגני פירוק ראשוני - רק בעזרת הספקה מלאה ומתמדת של חמצן; על שאריות פטריות אלה מתרבות פטריות הקרנה, פטריות כובע וחיידקים הזקוקים לחמצן; גם לשלשולים ולבעלי חיים אחרים בקרקע משמש התפטיר של פטריות העובש מזון מועדף. התוצר הסופי של תהליכי הריקבון האירובי הן תרכובות הומיות עשירות בחנקן ובחומרים מינרליים במצב זמין וקליט לצמח באמצעות שורשיו. נוסף לכך נוצר פחמן דו-חמצני, ההכרחי כל-כך לתהליך הפוטוסינתיזה. החומר האורגני מכיל כנראה, מלבד חומרי מזון, גם חומרים אחרים כמו ויטמינים, אנזימים וחומרים אנטיביוטיים, הנספגים ע"י הצמחים ומשפיעים לטובה על בריאותם.
בתהליך הריקבון האנאירובי, בניגוד לפירוק האירובי שתואר לעיל, נוצרות, כשלב ביניים, תרכובות
שהן בחלקן רעילות, כדוגמת פנולים וגז המתן. אחד מסימני ההיכר של ריקבון זה הם הריחות הרעים המלווים אותו, ("ניחוח הזבל"). חשוב לציין, שחלק מהחומרים האלה מושכים בריחותיהם חרקים מזיקים שונים ומעודדים אותם להטלה. הניסיון הוכיח, שצמחים שזובלו בזבל מערימה מהודקת, שלא היתה בה הספקת אוויר, נוגעו ביתר קלות במזיקים כגון זבוב הגזר, זבוב הבצל, זבוב הכרוב ואחרים.
סימן היכר של הכנה טובה של קומפוסט הוא היעדר מוחלט של כל ריח. תהליך אירובי זה אינו מושך זבובים, חרקים למיניהם או חולדות ואף אין סכנה של הפצת מחוללי מחלות, העלולות לפגוע באדם ובבהמה.
פוריות הקרקע מתבטאת אפוא בתהליכי החיים הרוחשים בתוך הקרקע. בקרקע פורייה חיים זה מזה וזה ליד זה מיליונים של יצורים המשפיעים על סביבתם, וכל פעולה להעלאת הפוריות ולשמירתה צריכה להתבסס על הזנה נכונה של יצורים אלה בתוך הקרקע.