תנאי הגידול בארץ
המאמר מאפיין את תנאי הגידול בארץ - אקלים וקרקע. בנושא האקלים הוא מציג את השונות האקלימית בארץ, את המונח מיקרואקלים ואת היסודות האקלימיים: קרינה, טמפרטורה, משקעים, לחות ורוחות. בנושא הקרקע הוא מציג קבוצות של טיפוסי קרקע ואת תכונותיהן כמצע גידול של צמח.
הצלחת גידולם של צמחי הנוי ברחבי הארץ מבחינה גנטית ואסתטית מותנית בתנאי סביבתם
באזור הנטיעה: באקלים, בקרקע, במיקומם ובתפקיד שהועד להם בגן. תנאים אלה שונים
מאזור לאזור וממקום למקום. הם מהווים את מרחב המחיה של הצמח מן הרגע בו נשתל ועד
אחרית ימיו, שכן מרותק הצמח לקרקע, בה יכה שורשים ועליה יצמיח נופו, יפריח פרחיו
ויניב פירותיו.
רוב צמחי הנוי הם צמחי בר במקום כלשהו על פני כדור הארץ, שהאדם הוא שבחר בהם
לשימושיו בגן, ואולם בטבע, הרבה לפני היות האדם, במרוצת עידני האבולוציה, רכש לעצמו
הצמח מכלול תכונות תורשתיות שהן תוצאות הסתגלותו לתנאי הסביבה ובזכותן מתאפשר קיומו
בבית גידולו הטבעי (למשל, מבנה אנטומי ופיסיולוגי המאפשר לו איבוד מינימלי של מים
בתנאי חום ויובש: או עלים גדולים, המסוגלים לנצל היטב את מעט האור בתנאי הצללה
לתהליך ההטמעה וכד').
התכונות התורשתיות קובעות באלו תנאים יוכל הצמח להתקיים בסביבה השונה מארץ מוצאו;
אין ספק שלתנאי האקלים יש השפעה מכרעת על מגוון רחב מבין תכונות הצמח - אך לא השפעה בלעדית. לפעמים מצוי גורם סביבתי יחיד כגון מספר שעות או לילות קרה, או דרגת
המליחות של מי ההשקיה, או קרינה חזקה - המונעת מצמח מסוים התפתחות תקינה, בעוד שצמח
אחר דווקא ייהנה וישגשג באותו מקום. גורם כזה מוגדר כ"גורם מגביל".
מרחב המחיה שדרוש לצמח בצירוף עם תנאי הסביבה השורדים בו הם הגומחה האקולוגית שבה מתאפשר קיומו . עם התפתחותו של הצמח, במרוצת הזמן - בטבע או בגן - מתחוללים שינויים בתנאי הגומחה. מקום שהספיק לנבט של עץ, לא יספיק לעץ הבוגר, כי גומחה אקולוגית שבה
גדל עץ צעיר, קטנה ביחס לזו הדרושה לעץ בוגר. חלקת קרקע שהזינה מספר מסוים של צמחים
צעירים, לא תוכל ברבות השנים לקיים את אותה אוכלוסייה אם לא יתחדש בה מלאי חומרי
המזון. הטבע עושה זאת בדרכים משלו, ובמקצב שונה: העץ שגדל במקום חשוף לשמש ולרוח - יוצר תחתיו צל, משיר עלים ויוצר שכבת חיפוי; הקרקע קרירה יותר ולכן מתאפשרת בה
פעילות מיקרואורגניזמים המתקיימים מהרקבובית. אלה מפרקים אותה לחלקיה ולחומרי מזון
הזמינים לצמחים הגדלים בקרקע.
בתנאי גן, יש בידי הגנן אפשרות לספק לצמח את חומרי המזון החסרים. ביכולתו גם לשנות
במידה מסוימת את תנאי הגידול: לשנות את פני השטח, לשפר את טיב הקרקע ואת אספקת המים
ואפילו ליצור תנאים מלאכותיים הנוגדים לחלוטין את תנאי הסביבה (למשל גידול צמחים
בבית-זכוכית) ואולם יש לכך מחיר, המתבטא במאמץ ליצור ולקיים תנאים אלה לאורך זמן.
ואכן, על מנת לקיים גן בישראל, חייבים ליצור תנאי גידול משופרים, ובכך להקל על
אקלומם והצלחת גידולם של הצמחים אשר רובם הגדול הובא ארצה מרחבי העולם. הבאתם לארץ של צמחים מאזורים אקלימיים הדומים לאקלים הארץ, נעשה במטרה להקטין את הפער בין תנאי
גידול רצויים (כמו בארץ המוצא) לבין תנאים מצויים - לטובת הצמחים ולשם צמצום
העלויות בהון ובעבודה. לפיכך, נודעת חשיבות רבה להכרת המאפיינים של תנאי הסביבה שבה
יהיה על הצמחים להתקיים והשינויים שחלים באותם תנאי סביבה במחזוריות עונות השנה,
במרוצת הזמן.
אפיון תנאי הגידול בארץ
תנאי גידול הם שילוב של גורמי אקלים וקרקע שבטבע המקום, לבין גורמים מלאכותיים, פרי
תכנון וביצוע מעשה - ידי-אדם. הם מושפעים אלה מאלה ומקיימים ביניהם קשרי גומלין.
ניתן לחלק אותם לארבעה מכלולים:
א. מכלול ראשון - האקלים של ישראל על מרכיביו השונים.
ב. מכלול שני - הקרקע לסוגיה, כמאגר מים וחומרי מזון וכבית גידול גנני באזורי הארץ
השונים.
ג. מכלול שלישי - הגן כחברת צמחים על מגוון צורות החיים שבו.
ד. מכלול רביעי - הגן כיישות פונקציונלית, כנכס שימושי ואסתטי, על כל מערכות התשתית
המקיימות אותו, המשקף את מאוויי המתכנן או בעל הגן.
לכל אזור מאזורי הארץ ביטוי ייחודי של מכלולים אלה. אך בטרם נעסוק בהם נבהיר תחילה
את מהותם של המכלולים ואת משמעותם האגרוטכנית-גננית.
א. אקלים
האקלים של ישראל הוא פועל-יוצא של מיקומה על מפת העולם. הוא קובע את העונתיות, אורך
היום, עצמת קרינת השמש, משטר הטמפרטורות, כמות אדי המים באוויר, הגשם, תדירות השלג
או הברד, איכות האוויר, עונות הסערה והרוחות, עצמתם וכיוונם.
ישראל נמצאת על גבולו של האזור הממוזג הצפוני והאזור הטרופי, בין קווי הרוחב 35 -
30, ובמזרחו של הים התיכון , באזור הגובל בחבלי מדבר של מערב אסיה, על קו האורך
35. מכאן השפעת האזור הממוזג הצפוני, בדמותו של חורף קריר וגשום (המלווה לעתים קרה
ושלג), ומכאן - השפעת המדבר אשר חומו והיובש שלו משתלטים על רוב אזורי הארץ בתשעת
חודשי הקיץ.
האזורים האקלימיים בארץ ישראל י. בן צור, על פי דן ורז | ממדיה הקטנים של ישראל והטופוגרפיה שלה יוצרים ריבוי של אזורים אקלימיים וקרקעיים המצטלבים אלה באלה. שונות אקלימית זו באה לידי ביטוי הן מן הצפון לדרום, והן מן המערב מזרחה. רכסי ההרים החוצים את הארץ לאורכה (כרמל, שומרון, יהודה והר הנגב) משמשים כמחסום לענני הגשם (והשלג) . די לנוע מזרחה מקו הרכס כדי להיווכח שבקו גובה נתון ואחיד, פוחתת כמות המשקעים באופן חד וברור, יחסית לכמות הגשם שיורדת ממערב לקו פרשת המים. כמות המשקעים פוחתת הדרגתית גם מצפון הארץ ככל שמדרימים, כשגם לגובה ההרים מפני הים נודעת חשיבות, באשר הם עוצרים, כאמור, את העננים. קרבת חוף הים ממתנת תופעות אקלימיות: מקטינה הפרשי טמפרטורות בין לילה ליום, מעלה את הלחות באוויר, מידות החום אינן מגיעות לקיצוניות וכד' - אבל, כל תנועה מזרחה אל פנים היבשת, מתבטאת מיד בהקצנת התופעות, המוגדרת כ"יבשתיות האקלים". מזרחית לקו פרשת המים, קילומטרים ספורים בלבד - כבר נמצאים באקלים שונה לחלוטין מזה שבצדו המערבי: היובש, הקרינה והחום, מגבילים באופן נחרץ גידולם של צמחים. זהו גבול קיומן האפשרי של חורשות אורנים, אשר זקוקים לכמות משקעים שנתית שאינה נופלת מ-300-400 מ"מ, גם קיומה של מדשאה מצריך מים רבים יותר. אם לסכם נקודה זו, נאמר שלכל מקום בארץ מכלול אופייני של תנאי סביבה הקובעים את תנאי גידולו של הצמח, ועולם הצומח "הטבעי" הסתגל לתנאי סביבה אלה ויצר בכל מקום חברת צומח האופיינית לבית הגידול. הגנן ישאף לשפר תנאים אלה על ידי התקנת מערכת השקיה, שיפור מבנה הקרקע על ידי זיבול ודישון - אך באופן בסיסי לא ניתן לבטל את תנאי הסביבה הטבעיים. |
בהתאם לריבוי המאפיינים האקלימיים של אזורים שונים, מחולקת הארץ לגלילות. ייחודה של
כל אחת מהן בגורמים האקולוגיים בעלי אופי דומה או זהה, הפועלים בתחומה. עם זאת -
תנאי הגידול בשולי הגלילות אינם יציבים. משנה לשנה חלים בהם שינויים, ורק במרכז
הגלילה ישררו תנאים יציבים, כגון אקלים אופייני .
מיקרואקלים
יתרה מזאת בתוך תחומי הגלילה, יימצאו גורמים אקלימיים מקומיים, כמו מבנה טופוגרפי
מסוים, גובה מעל פני הים, מפנה צפוני/דרומי/מערבי או מזרחי. אלה מכתיבים לצמחייה
מגבלות/יתרונות גידול (קור, חום, לחות, יובש, עצמת רוחות וכד'), אשר מהותם ועצמתם
תלויים במיקומו של הגן על מפת הארץ. מפנה צפוני של גבעה קריר ולח (יתרון קיצי; נוכל
להבחין בכסות צמחית רבה ורעננה יותר במפנה צפוני). ואילו מפנה דרומי חם ויבש ומוכה
קרינה (יתרון חורפי מסוים שכן הקרקע מתחממת יותר); בתחומי אותו היישוב, ייתכנו למשל
הפרשים בגובה פני הקרקע היוצרים "כיסי קרה" במקומות הנמוכים - בהם מצטבר אוויר קר
ובהם נגרמים מדי חורף נזקים לצמחי הגן שמוצאם טרופי, בעוד שצמחים נשירים - שפר
חלקם, כי הם דווקא זקוקים למנת קור לצורך התעוררות ופריחה נאותים; בקרבת הים
לדוגמה, מעטים הצמחים שניתן לגדל בהצלחה, מפאת סופות החורף אשר נושאות רעמים, גרגרי
חול ומלח הפוגעים בהם, ואולם די במפנה מזרחי מוגן של קפל קרקע או בנין, כדי להגדיל
באופן ניכר את מגוון המינים שיגדלו שם. במפנה מערבי - לא רק על שפת הים - הקרינה
חזקה מאוד והרוחות עזות למדי.
תנאי אקלים השוררים בתחום בית הגידול המצומצם של צמח, כפי שתוארו בדוגמאות לעיל,
מוגדרים כמיקרואקלים. "כיסי קרה", או כמות משקעים גבוהה במפנה מסוים, או פינה מוגנת
מרוחות - הם דוגמאות לתופעה זו. כך למשל, לא מומלץ לטעת בירושלים מטפסים הרגישים
לקרה כגון אורנית לוהבת, או תונברגיה גדולת פרחים, ובכל זאת מוצאים אותם פה ושם,
בפינות דרום-מזרחיות מוגנות או ליד קירות עם מפנה כזה, שכן המיקרואקלים במקום כזה
מאפשר את קיומם.
בגן, עשוי המיקרואקלים להשתנות עם התפתחות הצמחים. עצים מצלים יוצרים בהחלט תנאים משופרים - לחות גבוהה יותר באוויר ובקרקע, קרינה פחותה וקרירות - וצמחים רבים ייהנו
מתנאים אלה.
עצים או צמחים שנשתלו באזורים מוכי רוח מפחיתים את עוצמתה ומאפשרים קיומם והתפתחותם של צמחים אחרים, אשר אף הם בתורם משפרים את המיקרואקלים בגן ואת תנאי גידולם של צמחים רבים נוספים.
היסודות האקלימיים
1. קרינה
א. קרינת השמש
ככל שזווית הנפילה של קרני השמש גבוהה, כן חזקה הקרינה. לכן בארץ (כפועל יוצא מן
המיקום הקרוב יחסית לאזור המשווני), קרני השמש מחממות מאוד בקיץ, ואילו בחורף,
כשהקרניים נופלות בזווית נמוכה יותר, אף חומן, פוחת. עם זאת, קיר או מצוק עשויים
דווקא בעונת החורף לספוג קרינה גבוהה, שכן זווית נפילת הקרינה עליהם גדולה יותר. זה
גם ההסבר להפרשי מידות החימום וההתייבשות בין מפנה צפוני למפנה דרומי: הדרומי תמיד
חם ויובשני יותר, בשל הקרינה הגבוהה יחסית. מסקנה מעשית - צמחים שמוצאם באזורים
צפוניים, כמו לילך, יגדלו ויפרחו יותר טוב במפנה צפוני.
ב. קרינת האדמה
במשך היום קולטים האדמה, האוויר והצמחים את חום השמש וצוברים אותו. אלא שהאדמה,
מהיותה מוליכת חום טובה צוברת אמנם יותר חום - אך גם מאבדת אותו חזרה לאטמוספירה עם
רדת הלילה ומתקררת.
האוויר הסמוך לפני האדמה מתקרר אף הוא, צפיפותו וכובדו עולים, וכך נוצרת בסמוך לקרקע
שכבת אוויר קר - עליה מתרבדות שכבות נוספות של אוויר קר - תופעה הידועה כ"קרה
קרינתית". היא צפויה בלילות קרים ובהירים, ללא רוח.
כאשר יש עננות, היא עוצרת את החום הנפלט מן הקרקע, ותופעת הקרה הקרינתית אינה
מתרחשת. תפקיד דומה יכולים למלא העצים, אשר נופם בולם את אבדן החום לאטמוספירה,
והצמחים הצומחים תחתיהם, נהנים הן מחום הקרקע והן מן החום שעלוות העצים פולטת
לאוויר.
2. הטמפרטורה - מהלכה היומי וערכיה המוחלטים והממוצעים של הטמפרטורה, צפונה מקו
קריית-גת ואשקלון, אופייניים לאקלים הים-תיכוני. השפעת הטמפרטורה על התפתחות הצמחים
היא בעיקרה בשילוב עם גורמים אחרים כמו עוצמת קרינת השמש, זמינות מים, לחות האוויר,
בליה מכנית של הסלע ועוד. ואולם לטמפרטורה יש השפעה מכרעת על התופעות המחזוריות,
"הפנולוגיות" בחיי הצמח, כמו נביטה, לבלוב, גדילה, פריחה, קמילה או נשירה, והוא
תלוי כמעט לחלוטין בטמפרטורה, באשר למהלך חייו התקין.
3. המשקעים - המשקעים (גשמים), קצב ירידתם ופיזורם לאורך העונה, כולל שכיחות
אירועים כגון ברד או שלג - הולכים ומתמעטים באופן משמעותי ככל שמדרימים, וכך הדבר
גם מן החוף אל פנים הארץ מזרחה. ואולם איך די בעובדה שיורד גשם. יעילותו נמדדת
במידת התערותו בקרקע, וזו מותנית בכמות הגשם היורדת בפרק זמן מסוים, בכושר הספיגה
של הקרקע ובתנאים האקלימיים הכלליים, כגון החום, עוצמת קרינת השמש והרוחות בעת
ירידתו. גם מבחינה זו יש עדיפות לצפון, שכן הגשם יורד בעונה הקרירה ובדרך כלל
במתינות, ואילו בדרום, רבים מאירועי הגשם חלים בסתיו או באביב, (בהשפעת המאקרואקלים
של אזורים דרומיים יותר), כשמידות החום גבוהות וחלק ניכר מן הגשם מתאדה בסמוך
לירידתו ואף לפני שנספג בקרקע. תופעת "שבר הענן", שבה יורדת כמות אדירה של גשם בפרק
זמן קצר ביותר, היא דוגמה קיצונית ליעילות נמוכה של הגשם: רובו אינו נספג בקרקע
וזורם אל הים...
בדרום הארץ קיימת גם תופעת הנגר העילי, בשל היווצרות קרום בלתי חדיר על פני הקרקע
(באדמות לס, למשל), וחלק ניכר ממי הגשמים הולך לאיבוד בשיטפונות.
שלג נוצר כאשר בעננים שוררת טמפרטורה של 12-16 מעלות צלסיוס מתחת לאפס. טיפות המים
יוצרות מבנים גבישיים היורדים כפתיתים. כשהשלג מכסה את הצמחים והקרקע, הוא בעצם
משמר את חומם ומגן עליהם מפני קירור-יתר וקיפאון. ואולם בתנאי הארץ, השלג לרוב לח
וכבד יחסית והצטברותו עלולה לגרום לשבירת ענפים ולקריסת מבנים. שלג יורד בתדירות
גבוהה למדי באזורים המצויים 500 מטר ומעלה מעל פני הים.
ברד מתהווה מהתלכדות פתיתי שלג וטיפות מים מקוררות שטרם קפאו. רוחות עלית חזקות
ביותר מערבלות את הגושים והטיפות בענן וגורמות בתהליך מהיר ביותר להיווצרות גושי
קרח גדולים והולכים, שקוטרם עלול להגיע ל-10 ס"מ ויותר. גושי הברד פוגעים באדמה
בעוצמה רבה וגורמים לצמחים ואף למבנים נזקים מכניים כבדים.
4. טללים - הם צורת משקע של מים המתרחשת בלילות בהירים, כתוצאה מהתקררות מהירה של
הקרקע, האבנים והצמחים. גם שכבת האוויר שבסמוך לקרקע מתקררת וכתוצאה מכך, מתעבים
אדי המים שבאוויר על העצמים הקרים יותר - גבעולי העשב, האבנים, האדמה. לטללים השפעה
רבה מאד על חיי הצמחים, במיוחד באזורים שחונים או שחונים למחצה, בימי הקיץ. צמחי
בצל וצמחים שעירים עשויים לקלוט כמויות משמעותיות של מים ממקור זה.
5. לחות האוויר היחסית והמוחלטת
אלו שתי צורות לביטוי כמותי של ריכוז אדי המים באוויר. מידת הלחות באוויר חשובה
ביותר לצמח, כי היא קובעת את מידת המאמץ שעליו להשקיע כדי להימנע מהתייבשות תוך כדי
פעולת הדיות (לצורך צינון אבריו).
הלחות המוחלטת מכמתת את אדי המים שבאוויר ומבוטאת ביחידות נפח או משקל ליחידת נפח של
1 מטר מעוקב אוויר.
הלחות היחסית מכמתת את תכולת אדי המים שהאוויר מכיל בתנאי טמפרטורה בלחץ ברומטרי
נתונים. במצב רווי, מכיל האוויר את מלוא הכמות של אדי מים שבכוחו לשאת בתנאים
הנתונים והלחות היחסית שווה 100%.
הלחות היחסית משתנה במשך היממה במהופך להשתנות הטמפרטורה: ככל שזו עולה
- יורדת הלחות היחסית. והצמחים נכנסים למצב של עקה וסכנת התייבשות מהירה, כאשר
האוויר מתקרר הלחות היחסית עולה.
6. הרוחות, אופיין, עוצמתן וכיוונן
הרוחות הנושבות מעל אזורי הארץ מושפעות מן ההשתנות האקלימית העונתית בחצי כדור הארץ
הצפוני - קיץ וחורף ותקופות המעבר - במעגל השנתי .
בקיץ, דומיננטית ההתחממות היבשתית, כשמרכז השקע* העונתי נמצא מעל תת היבשת ההודית
המשמשת מקור רב עוצמה של רוח. השקע שולח אפיק דרך המפרץ הפרסי לכיוון מזרח הים
התיכון והוא הקובע במידה מכרעת את מזג האוויר הקיצי בארץ ואת משטר הרוחות הקייצי:
רוחות מערביות צפון-מערביות ערות בשעות הצהריים ואחר הצהריים אשר פונות לכיוון דרום
באזור בקע הירדן לאורכו (שקע מוגדר כאזור של לחץ נמוך, הנוצר כאשר האוויר מתחמם,
תופס נפח גדול יותר ועולה בתנועת רוח המנוגדת לתנועת מחוגי השעון).
בחורף שורר קור עז בצפון רוסיה (סיביר) , שם מתקיימת רמה עונתית הידועה בכינויה
"הרמה הסיבירית", אפיקיה קובעים במידה ניכרת את מזג האוויר החורפי באזורנו. הרוחות
המנשבות הן לרוב מערביות דרום-מערביות, כשעוצמתן גוברת או נחלשת בהתאם לקרבתו של
השקע לשמי הארץ בתנועתו מזרחה צפון-מזרחה (רמה מוגדרת כאזור של לחץ גבוה, כלומר
מרוכז בו אוויר קר, ממרכזו גולש האוויר הקר לכל הכיוונים ונושבת רוח עם כיוון מחוגי
השעון).
בעונות המעבר, קצב השינויים בזרימות האוויר והיווצרות שקעים ורמות ברומטריים מהיר
ועימם - גם השינויים במשטר הרוחות והטמפרטורות. כאשר נוצרות רמות מעל מזרח הים
התיכון - מתהפך כיוון הרוחות ואלה הופכות להיות רוחות צפון מזרחיות. רוחות אלה
יבשות ונושאות איתן אבק רב, מקורן לרוב במדבריות סודן. בחורף הן מכונות "שרקיה".
כוחן הרסני ככל שהעצים והצמחים גבוהים.
במקצב היומי , נושבת בשעות היום הבריזה הימית - רוח מערבית צפון-מערבית הנושאת עמה
לחות מן הים. ואילו בלילה היא חגה והופכת לרוח מזרחית יבשתית.
ב. קרקעות ישראל על פי מוצאן הגיאולוגי
הקרקע היא בית הגידול הבסיסי של צמחי הגן. יש בה שלושה מרכיבים:
מוצקים - חלקיקים בעלי קוטר שונה. היחס הכמותי בין הגדלים השונים יוצר "מרקם" אופיני
כמו למשל מרקם חולי גס, או מרקם חרסיתי.
נוזלים - מים שבהם מומסים חומרים כימיים שונים, חלקם משמשים כיסודות מזון לצמחים, הם
מהווים את תמיסת הקרקע.
גזים - האוויר הלכוד בין חלקיקי הקרקע או מומס בתמיסת הקרקע.
שלושת המרכיבים הללו וכן אבנים בגדלים שונים, מהווים את תערובת הקרקע.
והיחס הנפחי ביניהם קובע את המבנה. כושר הניקוז של הקרקע וכושר קיבול המים; מידת
אוורורה, העומק שלה ושינויי ההרכב בעומקים שונים - כל אלה מהווים מכלול מרכזי בתוך
כלל תנאי הגידול בארץ והם קובעים במידה מכרעת את ההצלחה או אי ההצלחה של התפתחות
הצמח.
כללית, קרקעות ישראל דלות בחומר אורגני ורובן בעלות תגובה בסיסית על פי המבנה
הגיאולוגי של הארץ, מונים בה ארבע קבוצות של טיפוסי קרקע.
1. קרקעות ההרים
בחבל הים-תיכוני, במרכז הארץ ובצפונה מצויים כמה טיפוסי קרקע.
קרקע "טרה רוסה" היא קרקע חרסיתית כבדה, חומה-אדומה. היא נגזרת מאבן גיר קשה של עידן
הקנומן והטורון ותכולת הגיר בה, נעה בין 15% ל- 40% . היא בדרך כלל קרקע פורייה
המסוגלת לשאת הרבה מים (= קיבול שדה גבוה). כושר הניקוז שלה בינוני עד טוב - תלוי
במידת האבניות שלה.
קרקעות רנדזינה חומות כהות אף הן קרקעות חרסיתיות, המצויות בשטחים ההרריים
והגבנוניים בצפון הארץ ובמרכזה. הן נגזרות מסלע גיר רך של עידן הסנון התיכון
והעליון.
כאשר נשמרת כסות הצומח, מוצאים בקרקע זו שכבת רקבובית דקה, ולעתים, כמות הגיר נמוכה.
בגן, קרקעות אלו נוחות לעיבוד מכני, המונע סידוק הקרקע בשעת התייבשות. הן מתייבשות
על פני שטחן אך שומרות על תכולת מים בעומק של מתחת ל-30 ס"מ. ככל שכמות החרסית
גבוהה בקרקעות אלו - הניקוז והאוורור בהן לקויים יותר.
מסלעים קירטוניים וחוואריים באותם אזורים, נוצרות גם רנדזינות בהירות כושר אחיזת
המים שלהן נמוך עד בינוני, אך חדירת הגשם לעומק היא טובה.
באזורים של פרצי בזלת וטופים בגולן, בהרי נפתלי ובגליל התחתון המזרחי מוצאים גם
כתמים של אדמות חומות או אדומות, דלות בגיר, בסיסיות או חמוצות במידת-מה. קרקעות
אלו מהוות בית גידול ייחודי, הן דלות בחומר אורגני , כבדות, בעלות קיבול מים גבוה
אך מתייבשות במהירות.
2. קרקעות המישורים והעמקים
בשרון ובחלקים אחרים של מישור החוף מצויה "חמרה" או "חמרה חולית" - קרקע אדומה חומה
שנגזרת מחומר-אם קדום השרוי בעומקים, חומר חולי בעיקרו. זו הפורייה שבין הקרקעות
הקלות של האזור, דלה בגיר ובעלת תגובה נייטרלית או אפילו חמוצה, דלה בחומר אורגני
ובעלת קיבול מים נמוך. בתנאים מקומיים מסוימים, מוצאים בה שילוב של שכבה חרסיתית
בלתי מנוקזת בשם נארי או נזאז הפוגמת קשות באיכות הגידולים בגן.
בעמק יזרעאל, עמק בית נטופה ועמקים נוספים בגליל, בשומרון ובבקעת הירדן העליונה
מצויות קרקעות הגרמוסולים (קרקע-סחף חרסיתית הנסדקת לעומק) בצבע חום-אפור כהה, או
אפור כהה, שהצטברו בעמקים מסחף חרסיתי, מוסע מים, או מוסע-רוח. אלו קרקעות גירניות
כבדות, בעלות ניקוז מוגבל וקיבול מים גבוה. באזורים חרבים, מכוסים שטחים גדולים
בקרקעות חצציות, המכילות כמות קטנה יחסית של עפר והרבה חצץ ואבנים. אלה החמדות
המצויות באזורים שבהם כמות המשקעים אינה מגיעה ל -100 מ"מ. החמדות הן תוצאה של
התפוררות סלעי גיר, צור, קירטון וחוואר על ידי גורמים פיסיקליים לעפר דק, עשיר בגיר
ודל בחנקן ובחומר אורגני - ולחצץ שכמותו הולכת וגדלה לעומק, עד סלע האם. קרקעות אלו
מלוחות, בסיסיות-חלשות ומכילות רמת אשלגן בינונית וזרחן בריכוז גבוה.
3. קרקעות הגאיות, השקעים ומרגלות צוקים ומדרונות
אלה טיפוסי קרקע סחופה המופיעה בצורת קרקע גסה, חול, לס, או לס מעורב בחול.
קרקע גסה מצויה במדבר יהודה ובצפון הנגב. היא דלה בעפר דק ובחומרי מזון ועשירה ביותר
בגיר.
חול מופיע כרצועה רחבה לאורך כל החוף ונצבר כדיונות בכמה אזורים. הוא מנוקז היטב אך
דל בחומרי מזון ובעל קיבול מים נמוך. לעיתים קרובות הוא מופיע במשולב עם
סלעי-אבן-חול-גירית המוכרת בשם "כורכר".
בנגב המזרחי מוצאים חולות יבשתיים שנגזרו מאבני חול ניאוגניות מזרחית ומדרום
לדימונה, או מאבן חול נובית, העשירה יחסית בצורן, בעמק הערבה.
הלס הוא קרקע אפורה-בהירה, או צהבהבה שחומה, המורכבת מחול דקיק, מוסע רוח. היא עשירה
בגיר ונחשבת לפורייה שבאדמות הנגב. אחרי המטרה קצרה-יחסית נוצר על פניה קרום בעל
חדירות קטנה מאוד למים ונגר עילי חורץ בה ערוצים עמוקים. אבל במקום שהיא מחופה
בשכבת חול - היא מחזיקה את המים במשך תקופה ארוכה. קיבול המים בינוני והאוורור טוב.
קרקע הלס שולטת בבקעת באר שבע ואזור ערד.
4. קרקעות העמקים ההידרומורפיים מוגבלות בתפוצתן למקומות שבהם קיימים עודפי מים או
הצפות עונתיות חוזרות. עליהן נמנית אדמת הכבול בשטחי ביצות לשעבר (בחולה!) העשירה
בחומר אורגני ואשר נוצרה מהתפרקות צמחים: קרקעות ביצה שנוצרו מסחף ששקע באופן מקומי
ואשר ניקוזן גרוע ביותר. קרקעות דומות בגוון אפור ישנן גם בבקעת הירדן. קרקעות
עשירות במלח בישול (עד 5%) נפוצות בעיקר במלחות שבהן יש גם עלייה של מי תהום
מלוחים. חלחול המים ואוורור הקרקע לקויים מאד. קרקעות אלה שימושיות לגינון רק לאחר
טיוב יסודי הכולל שטיפת מלחים, הורדת הבסיסיות, ניקוז להורדת מפלס מי תהום,
ואוורורה על ידי עיבודים אגרוטכניים.