הגורמים לתכנון לקוי ודרכי התמודדות
המאמר מציג את הגורמים לתכנון לקוי, ביניהם בעיות בהכנת מפרטים ותוכניות ותיאום לקוי, ומציג דרכים והמלצות למניעת התופעה (רשימת תיוג, סטנדרטיזציה של תוכניות מינוי מתאם תכנון ועוד).
יזם המזמין עבודת תכנון, מצפה לקבל מערכת מושלמת של אינפורמציה, הכוללת תכניות ומפרטים המשקפים נאמנה את ציפיותיו ואת התאמתו של הפרויקט למטרתו. לתכנון יש השפעה מכרעת על כל מרכיבי האיכות של הפרויקט.
שלושת קדקדי המשולש הם, למעשה, תמצית ציפיותיו של היזם, והתלות ביניהם היא בלתי נמנעת. על המתכנן לוודא עוד בטרם תחילת התכנון, שאכן הבין את נתוני הפרויקט מבחינת חלוקתו הפונקציונלית, התלויה במספר המשתמשים ואופי פעולתם, בציוד, בתאורה, במיזוג, באוורור וכו'.
בהתאם לנתונים אלה, על המתכנן לחלק את החללים, לבחור את חומרי ומוצרי השלד והגמר, ולתרגמם לשפת התכניות והמפרטים. חלוקה לא נכונה או שימוש לא נכון בחומרים ובמוצרים, עלולים לגרום לשינויים במהלך הפרויקט (במקרה הטוב), לבזבוז של נזק וזמן, ולעתים אף לנזק בלתי-הפיך כאשר אי-ההתאמה מתגלית בגמר הפרויקט.
חשוב ביותר שלפני תחילת התכנון יהיו בידי המתכנן (במקרה זה - האדריכל והקונסטרוקטור) כל נתוני השטח המדויקים, כמו גם התב"ע המאושרת. הטופוגרפיה של השטח וסביבתו, דרכי גישה קיימים, טיב הקרקע, מבנים הגובלים עם השטח - כל אלה, אם אינם נלקחים בחשבון, עשויים לגרום להפתעות בשלב הביצוע, כמו התמוטטות או סדיקה במבנים שכנים, להחלפת שיטת הביסוס לאחר החפירה, לעיכובים ולעלויות מיותרות. כך גם לגבי היועצים
השונים: מתכנן חשמל שאינו מכיר את אופי הפעילות, ייכשל בבחירת סוג, כמות ופיזור גופי התאורה; מתכנן מיזוג
אוויר שאינו לוקח בחשבון את הטמפרטורות השכיחות באיזור המסוים ואת כמות המשתמשים, ייכשל בנושא הקירור
או החימום, וכו' וכו'.
בגלל לחץ בזמן, אנו נתקלים לעיתים בתכניות או במפרטים במשפט "לפי קביעת המתכנן". ואז, תוך כדי הביצוע,
מתחילה ה"רדיפה" אחרי המתכנן שאמור "לקבוע". אין סיבה שגוון הצבע או סוג הפרזול בדלתות לא ייקבעו ויוגדרו
מראש, ואם יש צורך - תוך קבלת אישור היזם.
אנו עדים לתופעות של אי-שביעות רצון היזם מפרטים שונים, לאחר שכבר בוצעו. חריגה מתקציב נובעת בעיקר מתכנון לקוי. אם התכנון לא מלא ולא מפורט כהלכה במפרטים, אם כתב הכמויות עשוי בשיטת ה"בערך", אין כל סיכוי שהפרויקט יסתיים במסגרת התקציב כמתוכנן.
תיאום תכנון הוא גורם מפתח להצלחת התכנון. מתאם התכנון חייב להיכנס לתמונה בשלב האפיון. הוא זה שצריך לוודא שכל פרטי האפיון נהירים למתכננים וליועצים השונים, ללוות את התכנון בכל שלבי התהוותו; לוודא שאין סתירה בין התכניות השונות המופקות ע"י היועצים למיניהם, ולהוות חוליה מקשרת בין התכנון והביצוע. לעיתים מוטלת מלאכת התיאום על האדריכל המתכנן. המתאם חייב להיות בעל כישורים וניסיון רב בכל תחומי הבנייה, להכיר ולהבין את המערכות המשולבות בבנייה ולנצח על "תזמורת" המתכננים והיועצים ביד אמונה.
ליקויי תכנון:
מסקר שנעשה באנגליה עולה, כי 50% מליקויי הבניה נובעים מתכנון לקוי, 40% מביצוע לקוי, ו-10% מחומרים
לקויים. מעשה הבנייה מתחיל במחשבת התכנון, ואין כענף הבנייה ראוי יותר לאימרה "סוף מעשה במחשבה תחילה".
כאשר מדובר בתכנון בנייה כמוצר העומד בפני עצמו, הוא חייב לעמוד בדרישות האיכות של המזמין כמו כל מוצר אחר.
תכנון איכותי הוא תכנון הכולל את כל המידע הנכון, העומד בדרישות החוקים, התקנות, התקנים וכללי המקצוע (הכתובים והלא-כתובים), המתאים לפרוייקט והמאפשר לבצע אותו עם מינימום ליקויים. מקורות הליקויים השכיחים בבניין - תכנון לקוי, ביצוע לקוי וחומרים לקויים - אינם גזירה משמיים. אם יטופל התכנון באופן נכון, יוביל התכנון הטוב לביצוע נכון ולבחירה ויישום טובים של החומרים והמוצרים.
נתוני הפתיחה של המתכנן עדיפים על אלה של המבצעים, בעלי מקצוע ויצרנים. גורמים כמו השכלה, ידע ותנאי רווחה לעובדים במשרד סגור וממוזג, עדיפים מבחינת החשיבה ומלאכת התכנון על הרמה האנושית ותנאי העבודה באתר הבנייה. חשוב, איפוא, שמלאכת התכנון תיעשה כולה במשרד התכנון ולא תשאיר "השלמות" לאלתורים בשטח ע"י המבצעים.
על מנת למנוע ליקויים בתכנון, יש לאתר את הגורמים לתכנון לקוי ולנטרלם:
א. תורת בנייה לקויה. תורת הבנייה כוללת את החוקים, התקנות, התקנים והמפרטים למיניהם. פיזור החומר,
כפילויות, סתירות, הוראות שאינן חד-משמעיות - כל אלה מקשים על המתכנן לשלוט היטב בחומר וליישמו באופן
פעיל.
ב. חוסר ידע בתורה הבנייה. לא רק נובע מהאמור לעיל, אלא גם קיים כגורם בפני עצמו. וכך אנו פוגשים
במתכננים החסרים את הידע הבסיסי בתחומים שונים.
ג. אי-הכרת החומרים והמוצרים. מתכננים אינם מכירים את השוק של החומרים והמוצרים, אינם מכירים את
תכונותיהם ואופן יישומם, ומתקשים בבחירה אופטימלית ובמתן אינפורמציה והנחיה מתאימה במפרטים ובתוכניות.
ד. אי-הכרת מגבלות הביצוע. גורמת למתן פרטים שאינם ניתנים ליישום.
ה. חוסר תיאום בין היועצים השונים. חוסר תיאום בתכנון של מערכות אינסטלציה סניטרית וחשמלית, מיזוג אוויר
ואוורור, הסקה ותקשורת גורם לאלתורים בשטח כמו הצלבה של צנרת, פגיעה באלמנטים קונסטרוקטיביים, הרמת
גובה הריצוף ועוד.
ו. חוסר פרטי ביצוע. גורם לאלתורים ולביצוע פרטים לא נכונים בשטח. בפועל מתקבל מצב בו מנהל עבודה או
בעל מקצוע הופכים להיות מתכננים וקובעים פרטים בשטח.
ז. טעויות אנוש. אלה נובעות מחוסר תשומת-לב מספקת תוך כדי תכנון, ומחוסר בקרה בשלב התכנון ולפני הוצאת
התוכניות לשטח. טעות במידות, טעות בסיכום של מידות מצטברות, חוסר מידות- אלה גורמים לאי-הבנה ולטעויות
בביצוע (ראה תרשים).
מתכננים נוהגים "להתכסות" בהערה ע"ג התוכנית: "המבצע אחראי לבדיקת המידות ולהתאמתן במקום. על המבצע לבקר את כל המידות ועל כל טעות או אי-התאמה להודיע למתכנן. האחריות לעיכוב ו/או הוצאות כספיות נוספות בעבודות שנגרמו מאי-הודעה ו/או הודעה מאוחרת תחול על הקבלן". מהערה זו משתמע שהמבצע אחראי על בקרת התכנון.
ספק אם אמירה כזאת תעמוד במבחן משפטי, אך מעבר לכך היא גם אינה הוגנת ומוטב שתיעלם מגוף התוכנית, שכן, כפי שנאמר לעיל, תנאי ואפשרויות הבקרה במשרד עדיפים על אלה המצויים באתר.
ח. תכנון גבולי. לכאורה עומד המתכנן בדרישות החוקים והתקנות כאשר הוא קובע מידות מינימליות, כמו גובה התקרה מפני הרצפה, גובה דלת, גובה דלת, גובה תחתית חלון וגובה מעקה. למעשה, הרמת פני הריצוף עקב אילוצים בשטח (צנרת, פני יציקת רצפת הבטון וכו') מקטינה את המידות הנ"ל מתחת למינימום המותר. כך גם לגבי קביעת מידות אופקיות של חדרים, חדרי שירות, פרוזדורים וכו', שאינה לוקחת בחשבון את עוביי הציפויים השונים (טיח, קרמיקה, שיש) המקטינים את המידות האופקיות מתחת למינימום הנדרש בחוק.
ט. מפרטים לקויים. המפרט המיוחד לפרוייקט צריך שיהיה תכליתי, קצר במידת האפשר, כולל אך ורק (אבל את כל) ההוראות הקשורות בפרויקט, וכהשלמה לאינפורמציה הנמסרת בתוכניות.
אנו פוגשים במפרטים עבים, הכוללים סעיפים לגבי פריטים שאינם בפרויקט, בחינת "אם לא יועיל, גם לא יזיק".
נהוג במקומותינו להוציא מפרטים העוברים מפרויקט לפרויקט, תוך שינוי שם הפרויקט בלבד. מיותר לציין כי מי שצריך לקרוא מפרטים כאלה ולחפש בהם את הנושאים הרלוונטיים, "מחפש מחט בערימת שחת": מחד הוא קורא חומר שאינו רלוונטי, ומאידך הוא מחמיץ את האינפורמציה שכן דרושה לו.
הגדרת החומר או המוצר חייבת להיות חד-משמעית. להלן תיאור של חומר מילוי לתפרים, מצוטט מתוך מפרט: "התפר ימולא בחומרים אשר יעמדו בדרישות מפרט מכון התקנים 143 (חומר חד-קומפוננטי) או 153 (דו-קומפוננטי) ובמיוחד בעל עמידות גבוהה בדלקים שונים. חומר המילוי יהיה מטיפוס חומרים אקרילי/פוליאוריטני או פוליסופידי, ויאפשר בשעת פתיחת/סגירה של התפר עד ל25-% מרוחב התפר המתוכנן, ללא שינוי גמישות, ניתוק סדקים וכל נזק אחר". היעלה מישהו על הדעת, שמנהל העבודה שיצטרך לבצע את מילוי התפר יטרח לפנות למפמ"כ 143 או 153 ?
או שיבין את ההבדל בין "אקרילי, פוליאוריטני או פוליסופידי"? ואיך הוא יבדוק את תנועת הסגירה והפתיחה של התפר? פשוט יותר ויעיל יותר לקרוא לחומר בשמו, תוך ציון שם היצרן.
ניתן, כמובן, לנקוט בשמות כמה חומרים חליפיים ואף להוסיף "או זהים בתכונותיהם" (לאחר שתכונות החומר הדרושות ייבדקו במשרד המתכנן).
עדכון שינויים. יש לעגן טכניקה ברורה ואחידה המבליטה את השוני בין תוכנית מעודכנת לזו שקדמה לה. תאריך העדכון האחרון חייב להופיע במקום בולט. השינויים והתוספות חייבים להיות ממוספרים, תוך ציון התאריך ומהות העדכון בטבלת העדכונים. כל עדכון מלווה במספרו הסידורי חייב להיות מודגש במקומו ע"ג התוכנית.
מה לעשות?
אני משוכנע שבכל משרד תכנון קיימת איזושהי מערכת בקרה, או לפחות מודעות לצורך בקיומה של מערכת בקרה. אבל האם מערכת כזו מספיקה? האם תכנון שנעשה בידי מהנדס צעיר וחסר ניסיון - די שיעבור ביקורת שטחית בידי מהנדס מנוסה? והרי גם מהנדס מנוסה שאינו בודק את החומר התכנוני באופן שיטתי יכול להיכשל באי-מציאת הטעויות או בחוסר ידע לגבי פרט זה או אחר. על מנת לנטרל את כל הגורמים הנ"ל, יש לעשות זאת תוך כדי ביצוע מלאכת התכנון ולנקוט בטכניקה פשוטת וברת-יישום של מערכת בקרה, טכניקה שתהווה מסננת לליקויים בתכנון לפני
הוצאת התכנון לשטח. בתכנון, כמו גם בביצוע, יש לאמץ את הטכניקה הישנה והטובה של רשימת התיוג (צ'ק ליסט) כבסיס למערכת איכות אשר תיושם במשרדי התכנון ותופעל כנוהל קבוע.
דוגמה לרשימת תיוג: בניין מגורים / חלונות.
לרשימת התיוג שני יתרונות חשובים:
א.היא מאפשרת בדיקה מסודרת ושיטתית ומונעת השמטות.
ב.היא מהווה תזכורת ליידע שנשכח, או שכלל לא קיים.
נושא שדובר בו רבות, אך לא נעשה דבר לקידומו, הוא סטנדרטיזציה של התוכניות. יש לקבוע מבנה אחיד לשלד התוכנית, הכולל כותרות, מספור, טבלאות עדכון, טבלאות תפוצה וכו'. כמו כן יש לקבוע אילו פרטים חייבת כל תוכנית לכלול. לדוגמה, תוכנית גג חייבת לכלול, לצד פירוט השיפועים, את פרטי הבידוד והאיטום, פרטי המרזבים, פרטי הרולקות ליד המעקות, פרטי הבסיסים לאנטנה ולמערכת הסולרית, פרט איטום של צנרת החודרת את הגג וכו'.
רבות מדובר היום על מערכות ממוסדות של ניהול איכות כמו ISO-9000 ן-T.Q.M. יישום מערכות מסוג זה הוא תהליך ארוך ומייגע ועולה בממון רב. מצד שני, אין ספק שהרעיונות שהובאו במאמר זה יכולים לתת פתרונות טובים ומיידיים לשיפור איכות התכנון, ובד בבד להוות בסיס איתן לפיתוח מערכת מסוג -ISO9000 למי שיחפוץ בכך, בבוא העת.
המאמר פורסם לראשונה בירחון "הנדסה אזרחית ובניין" של לשכת המהנדסים והאדריכלים בישראל, מאי-יוני 1996.
עוד על מערכות בקרת איכות במאמר מערכות לניהול ובקרת איכות בענף הבנייה.