גישות בתכנון עירוני
********התיאור לא מסתיים********* על תפיסות שונות של תהליך התכנון העירוני: הגישה הרציונלית- כוללנית, הגישה המספקת, גישת התוספת המקוטעת, התכנון האסטרטגי והמודל של כריסטופר ג'ונס. בין השאר דנות הגישות בשאיפה לאופטימיזציה מצד אחד והתחשבות בשיקולים פרגמטיים מצד שני, באופטימום גלובלי ואופטימו
מהו תכנון ?
באופן הכללי ביותר, זהו רצף החלטות, פחות או יותר מאורגן, שנועד להעביר את המתכנן או מי
שהתכנון נעשה עבורו, מנקודה מסוימת בהווה לאיזשהו עתיד רצוי.
ניתן לתאר תכנון כמערכת מאורגנת לחיפוש פתרונות. מהיבט זה קיימים שני מרכיבים ראשיים:
המערכת עצמה והסביבה שבה היא פועלת.
שיטות וגישות בתכנון:
משך מחצית המאה האחרונה, הפך נושא התכנון לתורה נחקרת ונלמדת באוניברסיטאות, צמחו
עשרות תיאוריות ומודלים תכנוניים. להלן מיון הגישות הרבות לתכנון מארבע נקודות מוצא שונות.
מקבוצה זו של מודלים נתחיל בהצגת זה של כריסטופר ג'ונס ((Cristopher Jones , מרצה
לטכנולוגיה של תכנון תעשייתי משנות השבעים : הוא מציג את תהליך התכנון כאיזון בין אינטואיציה לאופטימיזציה, שזהו בעצם האיזון בכל תהליך תכנון שהוא, בין אם מדובר במתחם עירוני ענק או בספר, מכיוון שמקצוע האדריכלות והתכנון מושתת על ידע נלמד ונרכש של חומרים, נוסחאות וחוקים אך לא פחות על יכולתו היצירתית והאומנותית של המתכנן והמעצב.
אם נמקם את כל המודלים התכנוניים על קו רציף, בקצהו האחד של הקו נראה את המתכנן
כ"קוסם" היוצר פתרונות בקופסה אטומה מבלי שאיש יודע מהו מנגנון היצירה. בקצה השני - הוא
"מחשב", צורך מידע, מעבדו בתהליכי אופטימיזציה מתמטיים ומספק פתרון מיטבי מנומק.
כריסטופר ג'ונס מכיר בכך שכל מתכנן שואף לקצהו הרציונלי של קו הפתרונות, אבל במציאות לא
ניתן להגיע לאופטימיזציה אמיתית - ככל שהמודל הוא מדויק יותר כן הבעיה הנפתרת נוטה
להצטמצם והפתרון פחות יעיל. במקום זאת, הוא מציע פתרון של "מודל עם בדיקה עצמית" בו
אסטרטגיית החיפוש אחר הפתרון נמצאת בכל עת בתהליך של בדיקה ובקרה.
גישות מקובלות בתכנון עירוני:
א. גישה רציונלית-כוללנית
זאת גישה המושתתת על הנחת היסוד שכל תכנון עירוני ניתן לפתרון בדרך של היגיון מדעי תוך
שימוש בשיטה רציונלית ומבוקרת. תהליך התכנון מתנהל בשלבים:
איסוף נתונים, ניתוח הנתונים וזיהוי בעיות; לנוכח הבעיות, החלטה על מטרות התכנון, הצעת פתרון
והערכת הפתרון המוצע. התהליך נשנה באופן מחזורי עד אשר המערכת מגיעה לפתרון המיטבי.
המטרה המוצהרת של התהליך היא לזהות את האופטימום הגלובלי - הפתרון הטוב ביותר שקיים.
ב. הגישה המספקת (Satisfying)
לפי גישה זו, מורכבות תהליכי קבלת ההחלטות בתכנון עירוני הופכת את המודל הרציונלי המוחלט
לבלתי מעשי. גישה זו אינה מוותרת על חשיבה רציונלית אבל ממתנת אותה על ידי שיקולים
פרגמטיים ומשקל רב שניתן לבדיקות ישימות נלוות. המטרה של השיטה היא להגיע להישגים
סבירים. במילים אחרות, השיטה מסתפקת באופטימום מקומי בלבד ואינה מתיימרת להגיע לטוב
ביותר.
ג. גישת התוספת המקוטעת (disjointed increasmentalism)
הנוקטים בשיטה זו מדגישים את התוצאה המבוקשת - שיפור המציאות ו/או מניעת בעיות בעתיד,
כאשר התהליך עצמו והאיכויות שלו הם בעלי חשיבות משנית. הגישה מתמודדת עם כל בעיה בנפרד בהתאם להזדמנויות הנקרות בדרך ושיקולים ישומיים פרגמטיים. העובדה שהתהליך הוא חלקי בלבד ומקוטע אינה נתפסת כחיסרון אלא כצורך של "היגיון בריא" והתאמה למציאות.
ד. תכנון אסטרטגי
זהו צירוף של הגישה הכוללנית לטווח ארוך עם פרגמטיות בהווה. תכנון "העתיד הרצוי" הוא תובנה
ונשען על מודלים וכלי אופטימיזציה, בעוד שתכנון תקופות הביניים ושלבי הביצוע "מסננים" את
ההחלטות במטרה להתמקד על האפשרי והמעשי. בטווחי הביניים תכנון אסטרטגי מעתיק את הגישה המספקת.
הכלים הטיפוסיים לשיטה זו הם גיוס מקבלי ההחלטות להשתתפות פעילה בתהליך, רציונליזציה של קבלת החלטות, החצנת (Explication) המטרות והסדרת הבחירה של החשובות שבהן, כלים מובנים של חשיבה בקבוצה וכו'.
בפרקטיקה התכנונית בארץ הגישה הנפוצה ביותר היא, כנראה, תוספת מקוטעת. הגישה המומלצת כיום בתכנון עירוני היא תכנון אסטרטגי.