שיקולים מנחים בביצוע ריצופים וחיפויים קשיחים
על השיטה המסורתית לביצוע חיפוי וריצוף לעומת שיטת ההדבקה הדקה, בין השאר בכל הקשור לשימוש באריחי קרמיקה, ועל התקנים החדשים בתחום.
האינטגרציה הנדרשת בין המערכות השונות בבניין מחלחלת היום גם לתחומים של ציפויי רצפה וקירות.
הציפויים נעשים מחומרים קשיחים של פסיפס וקרמיקה או מאבן לסוגיה השונים. סוג הבניין שיטת
הבנייה, אופיו, ייעוד הבניין, היותו חדש או ישן, כל אלה ועוד צריכים לקבוע את השיקולים
לבחירת סוג הציפוי ואת דרך ביצועו.
חשיבות נושא הציפויים בבניין באה לידי ביטוי בקביעת סדרת תקנים שחלקם נמצא כבר בשימוש ושחלקם עדיין נמצא בשלבי הכנה. מטרת התקנים - התייחסות למערכת חיפוי שלמה ומקיפה. מערכת כזאת כוללת את התשתית, שכבת הביניים, הדבק, מערכת המישקים ותפרי התפשטות, סוגי האריחים ואולי החשוב מכל
- שיטות הביצוע.
משמעות הדברים היא כי יש הכרח להתייחס כבר בשלבי התכנון הראשונים אל נתונים אלה ואין לדחותם לשלבי הגמר של הבניין.
סוגי הציפוי
אחד המאפייניים של העשור האחרון הוא שימוש נרחב בכמה סוגי ציפוי אפשריים של רצפה ושל קירות, זאת לעומת התקופה הקודמת שבה השתמשו בעיקר באריחי טארצו או באריחי קרמיקה בשריפה כפולה (BE COTURA) המכונים אצלנו "חרסינה", וכן באבן טבעית לריצוף ולחיפוי.
השינוי החל באמצע שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, כאשר סוגי ריצוף נוספים החלו להיכנס לשוק. אחד המאפיינים העיקריים של ציפויים חדישים אלה הוא ספיגות נמוכה של האריח.
במגוון ציפויים אלה ניתן למצוא את אריחי הקרמיקה הרגילים (ספיגות של ( 6% -3%, אריחי
פורצלן, המכונים בישראל גרניט פורצלן, שהם בעלי ספיגות נמוכה מאוד עד 0.05 %, פסיפס
זכוכיתי, אבן מעובדת המכונה גם אבן רזינה, אשר להכנתה משתמשים בין השאר בשרף המעניק לה תכונות שונות בהן ספיגות מאוד נמוכה, כושר התפשטות והתכווצות גבוהה ועוד.
שימוש בציפויים קשיחים אלה מחייב שימוש בחומרי הדבקה חדישים ושונים ממה שהיה נהוג בעבר, תערובת של חול/צמנט בתוספת ערב (חומר הדבקה) כל שהוא. זאת, מכיוון שספיגות האריח החדיש מחייבת יכולת הדבקה גבוהה יותר, אשר התערובת המסורתית לא יכלה להתמודד איתה. לציפויים החדישים נדרשה מערכת גמישה יותר, בעיקר במערכות חיפוי חיצוני המחייבות דבק גמיש יותר.
שיטות ביצוע מודרניות - ריצוף
שיטות הביצוע של הדבקת אריחים לסוגיהם השונים היו ברובן עד תחילת שנות התשעים שיטת "הטיט" המסורתית. היא נבעה מכך, שהאריחים ברובם היו בעלי ספיגות בינונית ומעלה, מה שאפשר שימוש בתערובות הדבקה פשוטות לכאורה. אולם דרישות אדריכליות ודרישות אופנתיות כאלה ואחרות הביאו לשימוש נרחב יותר בציפויים קשיחים, לא רק בתחום חדרי האמבטיה אלא בעיקר בחיפויים של קירות חוץ, וכן שימוש גובר והולך בריצוף של מבני ציבור.
כאן החלו להתגלות הכשלים הראשונים בתחום זה. הם נבעו מכמה גורמים, שאחד המרכזיים שבהם היה שיטת הביצוע.
שיטות הביצוע מתחלקות לשתי שיטות עיקריות:
- שיטת ה"הדבקה בטיט" (המסורתית).
- שיטת "ההדבקה הדקה".
שיטת "ההדבקה בטיט" היא מה שמכונה השיטה המסורתית, שעיקרה הוא שימוש בתערובת חול/צמנט בתוספת ערב פולימרי כל שהוא.
חסרונה של שיטה זאת נעוץ בכמה גורמים: בעשור האחרון ישנו מעבר מסיבי לשימוש באריחי קרמיקה, שמתאפיינים בספיגות נמוכה, אך גם בעובי דק, כ-8 מ"מ. ביצוע העבודה ב"טיט הדבקה" מבוצע על ידי הרצף באותה דרך שבה הוא נוהג לרצף אריחים עבים של טארצו או אבן. כתוצאה מכך, פינות האריח נשארות במקרים רבים ללא מילוי של טיט ההדבקה, והן נוטות להישבר בקלות יחסית. זאת, למרות שחוזק ועמידות אריח קרמיקה ללחיצה גבוהים משל אריח טארצו או אבן, לכן ניתן לייצרו בעובי דק. אנו מוצאים כשל אופייני זה בהיקפים גדולים, כאשר הריצוף מבוצע בשיטה זאת.
כשל אופייני נוסף לשיטה זאת הוא אי הידבקות בין גב האריח לטיט ההדבקה, שמשמעותה אריחים הניתקים ממקומם. כשל זה נובע מהסיבה שעליה הצבענו קודם - מספיגותו הנמוכה של האריח. קשה מאוד להדביק אריח בספיגות נמוכה כאשר משתמשים בתערובת המסורתית של חול, צמנט וערב כל שהוא.
יש להגדיר תערובת הדבקה מדויקת, המתייחסת הן ליחס צמנט/חול והן לכמות הערב שבתערובת ההדבקה.
בהיעדר הנחיות מתאימות, נוצר כשל של התנתקות האריחים ממקומם.
ישנם חסרונות נוספים לשיטה זאת, ביניהם, כליאת כמות מים גבוהה בגב האריח והשפעתם על הרובה שבין המישקים, ובסוגי אריחים מסוימים, כליאת מים על מצע החול שאיננו מיוצב דיו, ועלול לגרום לשקיעות. משקל מערכת החיפוי, עובייה והשפעתה על הבניין הם נושא לדיון חשוב ומעניין.
שיטת" ההדבקה הדקה" מתבססת על שימוש בחומרים מוכנים המבוססים על תערובת צמנט וחול איכותיים.
הם משווקים בדרך-כלל בשקי אבקה, שאליהם יש להוסיף מים או ערב כל שהוא. שיטה זאת מונעת את האפשרות לשנות את הרכב תערובת ההדבקה על ידי המבצע. זאת בניגוד לשיטה הקודמת שבה כל אחד הרכיב כרצונו. בכך מובטחת תערובת הדבקה אחידה לכל אורך ביצוע העבודה, המאפשרת הדבקה של כל סוגי האריחים הקיימים בשוק. בשיטת ההדבקה הדקה יש הכרח לעבוד על תשתית מיושרת, כלומר, בטון או טיח מיושרים בהתאם למקום היישום בבניין. זאת כיוון שבדבקים אלה ניתן להשתמש בשכבת דבק דקה של מספר מ"מ, אך לא פחות מ-3 מ"מ. מכאן, שעובי שכבת הדבק הסופית מותנה בפילוס וביישור תשתית ההדבקה. ניתן להשיג בכך חיסכון רב.
לשימוש בדבקים מוכנים יתרונות נוספים המתבטאים בעיקר בתכונות המכניות של החומר, כגון חוזק הדבקה גבוה, חוזק לגזירה וגמישות רבה המבוטאת במודול האלסטיות של החומר. כל אלה מאפשרים להדביק אריחים בתנאי טמפרטורה משתנה או על תשתיות פנים וחוץ שונות.
הדבקת אריחים על גבי קירות חוץ
כשלים רבים בהדבקת אריחים מסוגים שונים על גבי קירות חוץ נובעים מגישה לא מקצועית בביצוע
העבודה על כל חלקיה. אולם עיקר הכשל נובע לדעתי מהתפיסה אשר הפרידה (עד לאחרונה) כל חלק וחלק בביצוע העבודה. לדוגמה, התשתית. בין אם התשתית הייתה עשויה מבטון יצוק או טרום, בלוק בטון או בלוק מאושפר באוטוקלב, הם נתפסו כתשתית אחידה, למרות שכל אחד מסוגי תשתיות אלה מתנהג אחרת. הטייח במערכת נתפס כמי שתפקידו לאטום וליישר בלבד, ללא קשר בין חוזק ההידבקות של הטיח לרקע שמתחתיו, ולחוזקם של הדבק והאריח שמעליו. כל זאת, כאשר לכל סוג של אריח תכונות התפשטות והתכווצות שונות וכן גדלים שונים. העבודה נעשתה תוך אי הקפדה על מישקים בין האריחים ואי ביצוע מישקי התפשטות.
בחינות הכשלים הראתה כי דרך הביצוע היחידה המאפשרת הדבקת אריחים באיכות הנדרשת היא בשיטת ההדבקה הדקה ושאין לבצע הדבקות אריחים על גבי קירות חוץ בשיטת הטיט.
תקנים
סדרות התקנים האחרונות ודרישותיהם בנושא החיפוי מתייחסות באופן שונה להיבט זה, והן קושרות בין כל המערכות של החיפוי. הן אינן מאפשרות להמשיך בביצוע העבודה, אלא לאחר שכל אחת מהשכבות המהוות חלק ממערכת החיפוי עומדת בדרישות התקן. נזכיר את התקן לטיח, ת"י 1920 חלק 1 וחלק 2 אשר מתייחס הן לדרישות המכניות מהטיח (של פנים וחוץ) כמוגדר בחלק 1, והן לאופן ביצוע הטיח כמוגדר בחלק 2 של התקן (נמצא בשלבי הכנה סופיים).
תקן 1555 חלק 1 מהווה חלק מסדרת תקנים המתייחסים להדבקת אריחי פסיפס וקרמיקה. חלק 1 מתייחס להדבקת אריחים על קירות חוץ. בתקן זה ניתן למצוא את ההפניה המתאימה לתקן תשתית הטיח והדרישות הספציפיות ממנה, כאשר מטרת הטיח היא לשמש כרקע להדבקת אריחי פסיפס או קרמיקה.
בהזדמנות זאת נציין כי בקרוב יושלם גם תקן 1555 חלק 3 שעניינו הדבקת אריחי פסיפס וקרמיקה על רצפות (פנים וחוץ). גם בתקן זה ישנה התייחסות לכל הנוגע לדרישות התשתית כרקע להדבקת אריחים.
ת"י 4004 הנמצא אף הוא בשלבי הכנה סופיים, הוא למעשה אימוץ התקן האירופי לדבקים המשמשים להדבקת אריחי קרמיקה (לרבות אבן) EN 12004.
כאן גם המקום להזכיר את ת"י 314 ו-1353 לאריחי קרמיקה ופסיפס, וכן מפמ"כ לאבן 378 העוברים רוויזיה בכל הקשור לאופן ולדרך היישום שלהם בבניין. השלמת סדרת התקנים (לרבות קובץ הכללים הנספח אליהם) תביא לביצוע עבודה מוקפדת ואיכותית, שתאפשר לבניין אורך חיים ועמידות ממושכים יותר.