תוספות בנייה
במאמר מוצגים דגשים והנחיות לתוספות בנייה שונות: בנייה על גגות, תוספות לצמודי קרקע ותוספות לבתי קומות.
בנייה על גגות
בנייה זו דורשת היתר בנייה כדין והגנה טובה למניעת נזקי הצפות בקומות שמתחת. לצורך העמדת קירות ויציקת עמודי בטון מזוין, יש צורך בחשיפת שכבות האיטום (לעתים, כרוך הדבר בפירוק ריצוף קיים) עד לפני הבטון בתקרת הגג, סיתות וחשיפת מוטות זיון קיימים לשם ריתוך או יצירת המשכיות - ע"פ פרטים - של חלקי הקונסטרוקציה מבטון מזוין.
בנייה על גגות קיימים דורשת ידע מוקדם של העומסים שניתן להעמיס עליהם; כאשר קיימות תוכניות בידי מהנדסים או רשויות, מהווה הדבר בעיה קטנה, אך כאשר חסר ידע מתועד לגבי איכות וחוזק המבנה (ומדובר בעיקר במבנים שנבנו לפני מלחמת העולם השנייה), הרי שבמקרים לא מעטים יש לבצע העמסת הניסיון.
העמסה זו מבוצעת על פי הכללים שנקבעו בתקן הישראלי ובשיטה זו מועמסת התקרה בחביות מים או עומסים אחרים, והשקיעה נמדדת על ידי מכשירי מדידה מדויקים ("דלפלקטומטרים") וכן נמדד הכפף שנותר לאחר פירוק העומס. התהליך כולו חייב להתבצע בפיקוח הנדסי ועל פי כל כללי הבטיחות תוך נקיטת אמצעי זהירות לבל ייפגעו דיירים, עוברים ושבים ומבצעי הבדיקה. הבדיקה מאפשרת לקבוע האם וכמה ניתן להעמיס על גג קיים.
בכל מקרה (אם כי לא חובה), עדיף לבנות על גגות בשיטת הבנייה הקלה (על כך במאמר: שיטות בנייה) הן מבחינת נוחיות וניקיון הביצוע והן מבחינת העומסים, המקילים עם המבנה. לא יהיה זה נכון, כאשר יש כוונה ואפשרות, להוסיף קומות בעתיד.
על המבצעים לתת את הדעת כי כל פגיעה בשכבות האיטום דורשת גם השלמה טובה במהלך ובגמר הביצוע, תוך הקפדה מרבית על שימוש בחומרים עמידים ואוטמים.
מאחר שבדרך כלל לא מבוצעת הבנייה על כל שטח הגג, הרי נותר מצב של רצף בין שכבת האיטום הנותרת בתחום מרפסות הגג לבין החלק הנותר תחת השטח הבנוי; אין להשלים עם מצב זה, שיאפשר חלחול מהמרפסת פנימה, ויש להקפיד על ביצוע חציצות בצורת קורות הפרדה תחתונות בהיקף מעטפת האזור הבנוי ותחת המעברים בינו לבין מרפסות הגג ועל עיבוד שולי האיטום בהגבהות לקראת קורות הפרדה אלו. באופן זה תיווצר מעין אמבטיה אטומה שתמנע התפשטות דליפות, אם תהיינה.
יש לתכנן מראש את אמצעי ההרמה והפריקה העלולים להוות מקור לא אכזב לחיכוכים במהלך הבנייה וזאת כדי להנעים לכל הצדדים את העבודה והחיים עד כמה שאפשר.
תשומת לב מיוחדת יש לתת לנושא הבידוד התרמי וכן לבעיות סדיקה שאותן יש לפתור, אם הן קיימות.
במבנים רבים - בעיקר באזור המרכז (בדרך כלל לא בירושלים) - קיימות תופעות חמורות של סדיקות מעקות היקפיים; ניתן לראות בדרך כלל סדק אופקי המופיע בחיבור שבין המעקות לתקרת הגג. לעתים מתלווים אליו גם סדקים אנכיים או סדקים בצורת "מדרגות" לפי קווי הבלוקים. סדקים אלו נובעים מאי התאמה בין קשיחות המעקה למאמצים המופעלים עליו כתוצאה מהתפשטות תרמית של משטח הגג מוכה השמש.
התפשטות זו פועלת בחוזקת יתר כאשר הגג מרוצף ושכבות המילוי (הרוויות בדרך כלל) מגיעות לכמעט רתיחה תחת השמש הקופחת, באופן שלחץ על שולי המעקות בהיקף, מביא לתזוזתם ההדרגתית.
ניתן למנוע מצב זה על ידי יציקת עמודי בטון מזוין, קשורים היטב לבסיס התקרה ולמעקות, יציקת חגורה מקשרת מבטון מזוין בחתך שלא יפחת מ-20/20 ס"מ, הכל תואם לדרישות התקן הישראלי למעקות.
פעולות אלו יש לבצע לפני שניגשים לפעולות הבנייה מאחר שמעבר לפן הקונסטרוקטיבי והאסתטי של סדיקת המעקות, הרי שנסיגתם גורמת גם להינתקות שולי האיטום ויצירת רווחים המהווים אזורי תורפה לחלחול מי גשמים ושטיפה.
יודגש כי למרות שהמעקות מקיפים בסופו של דבר את דירת הגג או הפנטהאוז, הרי שמהבחינה החוקית הם מהווים רכוש משותף ופירושו של דבר שתיקון הנזקים חל על כלל בעלי הבית המשותף (אלא אם הוגדר אחרת בהסכם רכישת הגג). לעומת זה, איטום מרפסת הגג - מהווה חלק מהדירה הנבנית. הגג העליון של הדירה החדשה יהווה בסופו של דבר חלק מהרכוש המשותף על כל הכרוך בכך מבחינת תחזוקת שכבת האיטום והגישה (וזאת בניגוד למרפסת הגג השייכת לדירה גופא).
בעת ההכנות והבנייה עצמה, יש לתת את הדעת על אמצעי הניקוז של הגג המשמש להקמת המבנה והגג החדש שייווצר, להפריד בין ניקוזי שטחים פרטיים לניקוזי שטחים משותפים למניעת נזקים הדדיים, למנוע חסימות בדרכי הניקוז או בפרשות המים וליצור אמצעים חליפיים לאלו שיתבטלו כתוצאה מהבנייה.
תוספות לצמודי קרקע
הבעיות העיקריות שעליהן יש לתת את הדעת במקרים אלו, הן כדלקמן:
I. נושא הביסוס -
יש חשיבות מרבית לווידוא שיטת הביסוס הקיימת והשיטה הדרושה על פי תנאי הקרקע במקום. שיטות הביסוס הנפוצות המקובלות הן פלטות יסוד (בעומק רדוד יחסית של עד 2.5 מטר לכל היותר) וכלונסאות או כלונסאות - מיקרו ("מיקרופיילס") לעומק של 12 - 3 מ' (ולעתים אף יותר).
במקרים של מבנים קיימים סדוקים, יש לוודא אם המבנים המקוריים אכן מבוססים בשיטה התואמת את תנאי הקרקע במקום או שיש להקשיח את המבנה או לבצע שינויים אחרים מרחיקי לחץ (וזאת על פי חוות דעת הנדסית בעקבות בדיקה).
II. נושא ההפרדה -
הן האדריכל והן המהנדסים המתכננים והיועצים חייבים לתכנן ולפרט הפרדה טובה בין חלקי המבנה - המקורי והתוספת. במקרים מסוימים ניתן לקשור (הנדסית) אותם באופן קשוח תוך סיכוי טוב למניעת סדקים, אך במרבית המקרים תגרור הקשירה או עצם אי ההפרדה הופעת סדקים הן באזורי החיבור והן בקירות, במחיצות ואף בתקרות בסמוך ולא רק.
הסיבות להיסדקויות אלו הן הבדלי השקיעות בין חלקי המבנה המתנהגים בצורה שונה; שקיעות ותזוזות "טריות" של התוספת לעומת המבנה המקורי שכבר מצא את מקומו ו"התיישב".
עקב זאת נהוג ליצור סדק יזום הנקרא "תפר". תפר זה - אם לא יבוצע כהלכה - יגרור חלחול מי גשמים בין קירות ותקרות באופן שלא ניתן לייבוש, שיוביל לבעיות רטיבות בלתי הפיכות. כדי למנוע מצב זה, יש להיעזר בפרטים סטנדרטיים העשויים פח או V.C.P, וקיימים ברמות איכות שונות, והעדיפות היא לתפרים שמקורם בגרמניה (ארצות אירופה) או ארה"ב. בנוסף, יש להיעזר בחומרי איטום אלסטומריים (פלסטיים גמישים) מומלצים וידועים כעמידים בפני השפעות קרינה אולטרא-סגולות ושאינם מושפעים מהפרשי הטמפרטורות ותנאי מזג האוויר בארץ. הם
ישמרו על גמישות ושלמות לאורך שנים ולא יספחו אליהם אבק ולכלוך.
חומרים אלו מוחדרים בהיקף החיבור שבין המבנים ועליהם מורכב "תפר הפח" המותאם לסוג הציפוי החיצוני (טיח או אחר).
התאמת גגות רעפים - גם ביחס לגגות רעפים מומלץ לבצע הפרדה תוך שימוש בתפר ("פלשונג") פח. לכאורה, קונסטרוקציות גג הן גמישות יותר ומאפשרות חופש תנועה מסוים, אך כאשר קיימות תזוזות או שקיעות חדשות משמעותיות (בעיקר באדמות כבדות), עלולות להיווצר השפעות בלתי רצויות שתגרורנה סדיקות במבנים.
במקרים אלו רצוי להעדיף תקרות בטון יצוקות בתחתית גגות הרעפים במקום תקרות ה"רביץ" (טיח על רשת מתוחה) המקובלות כחלק בלתי נפרד מגגות הרעפים ("תקרות תותב"). יתרונה של תקרת הבטון לא רק בכושר הנשיאה שלה ובאפשרויות הניצול העתידיות, אלא גם כאלמנט הקשחה אופקי המשפר את התנהגות המבנה ועמידותו בפני סדקים.
תוספות לבתי קומות
תוספות לבתי קומות מתבצעות בדרך כלל בהתארגנויות דיירי האגף או האגפים מבצעי התוספות. במקרים אלו, האדריכל, המהנדס, המפקח והקבלן פועלים בכוח הסכמים משותפים. יש בכך כדי להוזיל את ההוצאות, אך יש להקפיד על ניסוח מדוקדק של ההסכמים, רצוי על ידי עו"ד.
עקרונות הבנייה הראויים לתשומת לב, חופפים את אלו המתוארים בסעיף הקודם (תוספות לצמודי קרקע), ויש משמעות מיוחדת לנושא האיטום בין הקומות, כולל הגג השטוח העליון.
חלוקת ההוצאות בדרך כלל מפורטת בהסכמים בין הדיירים לבין עצמם וביניהם לבין נותני השירותים. שונה המצב כאשר מדובר בתוספת המתבצעת באופן בלתי מאורגן, כאשר דייר או דיירים בקומה זו או אחרת, מחליטים לבצעה, כאשר מעליהם או מתחתיהם נותרים חללים.
במקרים אלה, חשוב לתכנן, לבצע, להגדיר ולהסכים על שיטת חלוקת ההוצאות (יסודות, עמודים, תקרות) בין כל הנהנים מהם. כן יש להגדיר את מועדי התשלום של דמי ההשתתפות (מיד עם הביצוע הראשוני או כאשר יתחברו אליו דיירי יתר הקומות).
יש לתת את הדעת לשיטות האיטום במשטחי תקרות ביניים שייוותרו חשופים עד להשלמה. יש לזכור כי בעתיד, כאשר יחלו בפעולות בנייה על גבי תקרות הביניים, עלולים גם כן להיווצר מוקדי רטיבות עקב שימוש רב במים בתקופת הבנייה, ועל התקרות לעמוד גם בתנאים אלו, כפי שכבר הוסבר קודם לכן.
התפרים הנוצרים בין התקרות בקומות דורשים גם הם אבטחה, הן בפני חלחול מי שטיפה בין הקומות והן בפני "נזילות" של חול המילוי מתחת הריצוף בשולי התקרות (בהן "נשכחות" לעתים קורות שפה עליונות).
בתוספות אלו מקובל לפרוץ פתחים בקירות החוץ של המבנים המקוריים כדי לאפשר מעבר. התקלות הנפוצות במקרים אלו הן הבדלי מפלסים בין המקורי לתוספת וסדיקה בהיקף מלבני הדלתות ("משקופים"). סדיקה זו נובעת מחיבור אלו לקירות, הן בצד הבנייה המקורית והן בצד התוספת.
התזוזות ההדדיות עושות את יתר המלאכה. לפיכך מומלץ במקרים אלו לבצע מלבנים ("משקופים") רחבים עד 25 ס"מ ויותר, ולעגנם רק בצד אחד אל הקירות, כך שבאזור התוספת נותר חופש המאפשר תנועה על פני הטיח (אם תרצו, קראו לכך שיטת "המשקוף הנוסע").