אם יצא לכם להסתובב לאחרונה באיזור התחנה המרכזית, ודאי הבחנתם שבין מסוף אחד למשנהו, צץ לו ספסל עם צינורות ורודים, ספריה פתוחה והרבה צמחיה. על השינוי המפתיע הזה, אחד מני רבים עתידיים, אחראים חברי
קולקטיב אנייה. הקולקטיב, אשר מונה כ-17 איש, מורכב מתמהיל מעניין של אדריכלים, מעצבים תעשייתיים וגרפים, אמנים, אנשי חינוך ואקולוגיה. נפגשנו עם אחד מחבריו,
רוברט אונגר, אדריכל בהכשרתו ומרצה בבצלאל, אשר סיפר לנו קצת יותר מקרוב על ההתפתחות, החזון והלבטים שבדרך.
"הכל התחיל מקול קורא שיצא מגלרית Storefront for Art and Architecture בניו יורק. הם חיפשו הצעות לפרויקטים מכל העולם שקשורים לשילוב של קהילות, ל-DIY (עשה זאת בעצמך) וכו´. היינו שלושה אנשים עם רעיון של התערבויות אקולוגיות בתחנה המרכזית. לתשובות לקח הרבה זמן להגיע ומכיון שהרגשנו שכבר יש לנו משהו ביד, התחלנו לעשות מין פעולות גרילה- לפתח דברים, כמו הספסל, להתנסות עם הטכנולוגיה, עם מערכת ההשקייה ועם החומרים" מספר אונגר. שמו של הקולקטיב נגזר מתוך החלל בו הם עובדים, חלל נטוש עם חלונות עגולים המזכירים חלונות אנייה, אי שם בתוך התחנה המרכזית.
מהון להון, החלו חברי הקולקטיב להניע את הגלגלים מתוך מוטיבציה שמחברת בין רעיונות של אקולוגיה, קהילה ועיצוב. לאט לאט, חברו לקולקטיב עוד ועוד אנשי מקצוע שונים, כאשר כל אחד מהם מוסיף נדבך נוסף של ידע ויצירתיות לחבורה. "פתאום צומחת ההבנה שאפשר לגדל אוכל בכל מקום - על מרפסות, גגות, קירות- שרק צריך למצוא לו את המקום, וזה בעצם גם הצורך בעיצוב שמביא פתרונות בנוגע לאיך מאפשרים מקום לטבע להתקיים גם בעיר. זה היה המניע הראשון של רובנו להצטרף לקולקטיב".
פרויקט
התחנה הבאהקרם עור וגידים והפך להיות חגיגה של ממש המדגימה את החיבורים השונים האפשריים. הקולקטיב הצליח לארגן תרומות מארגונים שונים ושיתופי פעולה מעניינים שסייעו בהפקת המיזם ביניהם
חברת נטפיםשסייעה בתכנון מערכת ההשקייה,
אגף רובע דרום בעיריית תל אביב-יפווחברות
בניין צומחו
אגרוסיטי.
לקראת הפרויקט, פרסמו חברי הקולקטיב קול קורא אשר הוביל לשילוב של עבודות אמנות ופתרונות אקולוגיים של יוצרים שונים המוצגים בתחנה. מעל 30 יוצרים וארגונים בתחום החקלאות העירונית נרתמו למאמץ ללא תמורה והשתתפו בתערוכה, ביניהם ארגוני גינון קהילתי, אמני וידאו, רקדנים, ארגוני סביבה, אמנים פלסטיים ועוד.
שוטטות אקראית במתחם חושפת אוטובוס עם יצירת גרפיטי ואדניות על גבו, ספסל המשולב בצינורות ורודים שהיוו בעצם פסולת של מפעל ומתעל את מי המזגנים לטובת השקייה של צמחיה המשולבת בו, קירוי למרחב פנימי בעזרת עבודות תפירה של טקסטיל ממוחזר בשילוב עם צמחים ועוד.
"באנו לעשות שני דברים: להראות את הפוטנציאל של התחנה המרכזית כמרחב עירוני, ציבורי. חצי מהבניין הזה ריק ונטוש בתוך שכונה שהיא אחת הצפופות בארץ. בתוך המקום הזה להגיד שהתחנה המרכזית יכולה להיות כל הדברים האלה ולקרוא לה "התחנה הבאה" - זה מסר אחד. המסר השני הוא אקולוגיה עירונית - שורה של הדגמות, של דברים שיכולים להיות בכל מקום. לייצר קירוי למרחב פנימי, ספסל שאפשר לגדל איתו ירקות ליד תחנות אוטובוס. להראות את האפשרויות של אקולוגיה עירונית במקום שהוא עם הדיסוננס הכי גבוה לכך."
"לפרויקטים הציבוריים התקבלו הרבה תרומות וגם אספנו מהרחוב חומרים. בתרבות השפע של היום כולם אוגרים המון, השפע שם, רק צריך להצליח לקחת ממנו" כך מספר אונגר, "מתחילים להבין את זה היום בתעשייה גם כן- מספיק שהציבור והמעצבים ייחשפו לחומרים האלה וכבר יהיו אינסוף המצאות."
על המתח בין העיצוב לשימוש שמוגבל לחומרים ממוחזרים וידידותיים לסביבה מעיד אונגר:" המגבלות לעיתים פוגעות בעיצוב וזה אתגר לא קטן. כולנו מתחבטים בזה, אבל אנחנו מוצאים דרך אמצע. מה שחשוב שבמהות העיצוב יהיה מקיים, זה שדה שאנחנו נעים בו וזה תלוי גם במטרה אליה העיצוב הולך. חשוב גם שהעיצוב יתאים לשפה של המקום, זה לא יכול להיות יותר מדי יפה. מה שאנחנו מעצבים לרחוב צריך להתאים לסביבה".
יחד עם זאת, מדגיש, הרצון הוא גם לפתוח את העשייה יותר לקהילה, שתהפוך להיות מעורבת ופעילה במרחב שבו היא חיה. לשם כך, פועל הקולקטיב במספר מישורים, ביניהם עריכת סדנאות וימי עיון לקהל המנגישות את הידע, יצירת כרזות גרפיות ידידותיות של DIY (בעיצוב חברת הקולקטיב אביגיל רוביני) וחיבור עמוק יותר דרך אנשי חינוך וקהילה, שמחפשים קשר שוטף עם המסגרות השונות להיכרות ומעורבות מעמיקה יותר של התושבים וצרכיהם.
"התושבים מייצגים את הצורך בשכונה ואנחנו מנסים לאפשר להם מרחב לעשייה בעזרת כלים וידע מקצועי. השאלה איך מגיעים יחד עם התושבים לפרוגרמה הרצויה או מגיעים לסדר עדיפויות הזה, זו שאלה מורכבת. הרצון הוא להצליח לייצר קהילה מגוונת מבחינה אנושית שמתחזקת סביב עשייה של אקולוגיה עם מעורבות אנושית" מסביר אונגר ומוסיף: "הרצון הזה מבעבע אצל אנשים, הטכנולוגיה כבר קיימת ומרחב ליצור לא חסר, צריך רק לעשות את החיבור".
הרעיון הוא לבצע מה שמכונה בשפה המקצועית "דיקור עירוני", זוהי פעולה ספציפית במרחב שהאפקט שלה יותר רחב מאותה נקודה וכך לבחון רעיונות שונים רלוונטים. "תרבות פנאי ויצירת מרחב ציבורי מצמצמים את הצורך בתחזוקה, כיוון שאנשים מקיימים אותו ולא העירייה" מסביר אונגר ומבטיח שהם כבר עובדים על המשכי פעולה בעזרת פרויקטים בדרום העיר בשיתוף עם מוסדות חינוך, ארגונים קהילתיים ותנועות נוער בשכונה שרוצים לעבוד יחד איתם, לצד חיבורים עתידיים עם עולם האמנות. לצד הפעילות הציבורית, מתחילים בקולקטיב לפתח גם מודל עסקי של פרויקטים פרטיים בגישה אקולוגית, אשר יבססו הכנסה לחבריו.
"השאיפה היא להפוך להיות חממת חדשנות - מעין מעבדה שבה נעבוד לפי פרויקטים, שתייצר תהליכים שקשורים לסביבה ולאדם גם יחד. הרבה פעמים האקולוגיה לא מתייחסת לאדם. לדוגמא, עושים איזשהו גג ירוק, אבל הוא לא נגיש, אין בו צל, הוא אמנם מקרר את הבניין אבל זה הערך היחיד שלו, במקום להשתמש בו ממש כפארק שמשרת גם את בני האדם ומספק הנאה. אם נניח יש רחוב שבו יש טפטופי מזגנים, צורך במקומות ישיבה ומקום למעבר, אז המקום שלנו הוא בלמצוא פתרון שיוצר מרחב ציבורי נעים ופותר בעיה אקולוגית כמו ייצור אוכל, הצללה, ניצול חוזר של מי מזגנים כאשר לצד זה נותנים איזשהו ערך לאדם."