סוגי קרקע ודרכים לשיפור הקרקע

יש להבחין בין קרקע המכונה "אדמה" לבין זו המכונה "סלע".

מיון מקובל של האדמות הוא לפי כמויות יחסיות של חול, טין וחרסית.

 

- סוגי החול: חול דק : חול שגרגיריו בין 0.1 מ"מ ל0.2 מ"מ, חול בינוני : חול שגודל גרגיריו בין 0.2 ל0.5 מ"מ, חול גס : חול שגודל גרגיריו בין 0.5 מ"מ ל1 מ"מ, חול גס מאוד : חול שגרגיריו בגודל 1 מ"מ עד 2 מ"מ.

 

- הטין בעל גרגירים שגודלם נע בין 0.002 מ"מ 0.1-ל מ"מ.

 

- החרסית בעלת גרגירים קטנים 0.002-מ מ"מ.

 

 

- חול: כמות הטין והחרסית יחד אינו עולה 20%.

- חמרה חולית: כמות הטין אינה עולה על 50%, כמות החרסית אינה עולה על 20%, כמות הטין והחרסית יחד אינה עולה על 50%.

 

- חמרה: כמות הטין נעה בין 30% ל- 50%, כמות החרסית בין 0-20%, ושתיהן יחד אינן עולות על 50%.

 

- חמרה טינית: כמות החול נעה בין 0% ל- 50%, כמות הטין בין 50-100% וכמות החרסית בין0-20%.

 

- חמרה חולית-חרסיתית: כמות החול נעה בין 50% ל- 80%, כמות הטין בין

 0-30% וכמות החרסית בין 20-30%.

 

- חמרה-חרסיתית: כמות החול נעה בין 20% ל- 50%, כמות הטין בין 20-50% וכמות החרסית בין 20-30%.

 

- חמרה חרסיתית/טינית: כמות החול נעה בין 0-20%, כמות הטין בין 50-80% וכמות החרסית בין .20-30%

 

- חרסית חולית: כמות החול נעה בין 50-70%, כמות הטין בין 0-20% וכמות החרסית בין 30-50%.

 

- חרסית: כמות החול נעה בין 0-50%, כמות הטין בין 0-50% וכמות החרסית בין 30-100%.

 

- חרסית טינית: כמות החול נעה בין 0-20%, כמות הטין בין 50-70% וכמות החרסית בין 30-50%.

 

 

סלע:

- סלע קשה ושלם: בלי סדקים ובעל עובי גדול ורצוף.

- סלע סדוק: בדרך כלל נמצא בשכבה העליונה של הסלע השלם, לפעמים כולל צרורות חול ולפעמים חרסית בתוך הסדקים.

- סלע רך.

- קרקע צרורות מעורבת.

 

 

סוגי הקרקע הנ"ל מאפשרים יסוד המבנים, ללא טיפול נוסף, בהתאם לעומסים המפורטים במאמר הבא. אמנם שיקול כלכלי יכול להביא להחלטה לשפר את תנאי הקרקע הקיימים, כשהמטרה היא להגביר את התסבולת ולהקטין את השקיעה (כשמחליטים לא לרדת עד לשכבה יציבה, יש צורך לחזק את הקרקע), דבר העלול לסכן את יציבות המבנה בטווח הארוך, בעיקר באדמות בעלות גרגירים דקים. השימוש באמצעים מלאכותיים לשיפור תכונות הקרקע עשוי לשנות באופן ארעי או קבוע חלק מתכונות הקרקע, כגון את התסבולת וההתנגדות לגזירה, את הלחץ הצירי, את החדירות ואת הדחיסות.

 

 

השיטות הנפוצות ביותר לשיפור הקרקע הן:

 

 

ציפוף הקרקע מתבצע על ידי הפעלת לחץ המגדיל את המשקל הסגולי במצב יבש והמקטין את הכמות היחסית של המים הנמצאים באותה אדמה. התהליך מבוסס על השימוש במכבשים פנואמטים, שניתן לשנות בהם את הלחץ בגלגלים והעוברים כמה פעמים על אותה רצועת אדמה.

התוצאה טובה יותר ככל שהעומס והלחץ המופעלים גדולים יותר וכן ככל שמספר המעברים גבוה יותר. אופן הביצוע ייקבע על ידי מומחים או על פי התוצאות מבדיקות מעבדתיות.

 

באדמות בעלות לכידות נמוכה, תוצאות טובות יותר מתקבלות על ידי שימוש במרטטים (מכשירים ויברציוניים).

  

השאיבה יעילה בעיקר כאמצעי זמני המאפשר לעבוד בבור חפור או בתעלה, אבל רק בקרקע שלה חדירות מספקת ולא בחרסית, למשל. רציפות השאיבה היא הכרחית, ולכן יש לדאוג לציוד נוסף במקרה של תקלה ולהכין מקום לשפיכת המים והרחקתם מאזור החפירה. בגלל סכנה הנובעת מגריפת החול הדק שבתחתית החפירה, חייבים להתחשב בחדירות הקרקע כדי לקבוע, את מספר הצינורות והמרחק שביניהם.

 

שיטה זו אף היא משמשת לחיזוק זמני של חפירות. מזרימים מי מלח קרים בתוך מספר רב של צינורות המוחדרים בקרקע. המלח מקפיא את המים.

 

שיטה זו מתאימה בעיקר לקרקעות חול ועשויה לגרום להקטנת החללים בחול. מדובר בעיקר בעמודי עץ באורך של 3-כ מטר המוחדרים לאדמה ומוצאים ממנה כדי למלא את המקום הפנוי בחול או בבטון. לפעמים משתמשים בצינורות במקום היתדות.

 

כדי לייבש את האזור הנחפר, יוצרים תעלות. בציר התעלות חופרים מספר בורות בגודל 1.5  X1.5 מטר בעזרת דיפון ומרוקנים את הבורות בעזרת דליים. לאחר מכן, מתקינים משאבה המופעלת ברציפות 10 עד 15 יום עד ליצירת שטח יבש שבמרכזו אותו בור.

 

קיימות עוד שיטות שונות לניקוז מזורז בעומק, אשר פותחו על ידי חברות המתמחות בנושו כמו חברת פרנקו.

 

מעבירים זרם בין אלקטרודות מנחושת ומחרסית או מאלומיניום והתוצאה היא הגברת ההתנגדות לגזירה והגברת התסבולת.

 

במרבית המקרים, מזריקים תמיסת צמנט וחרסית, השוקעת בתוך הקדח, מתייצבת ואוטמת את האדמה. גם כאן, חברות שונות, כמו "סולאטנש" רשמו פטנטים המעניקים להן בלעדיות על הפעלת השיטה.

בזמן ביצוען של עבודות אלה, יש לשים לב לפגיעות האפשריות במבנים שבקרבת מקום. בנוסף, יש להביא בחשבון שהשיפור עלול להיעלם תוך זמן מסוים ושהוא אינו תמידי.